זעקתו של איוב עולה מתוך מצב של ייסורים חונקים ובלתי פוסקים, שבהם הכאב רודף כאב ללא כל הפוגה. עוצמת הפגיעה כה רבה, עד שנשללת ממנו היכולת הפשוטה ביותר להירגע ולנשום.
הפרשנים מסכימים כי המילים לֹא יִתְּנֵנִי משמעותן שה' אינו מניח ואינו מאפשר לו לנוח. הביטוי הָשֵׁב רוּחִי מתפרש על ידי רוב המפרשים כפעולת הנשימה הפיזית. ה' אינו מאפשר לו להסדיר את נשימתו ולשאוף אוויר בין מכה למכה. הרוח שיוצאת מפיו של איוב בעת זעקות השבר אינה מספיקה לשוב אל קרבו אפילו לרגע אחד של מנוחה, שכן מיד ניחתת עליו מכה נוספת המקצרת את נשימתו מרוב כאב [מלבי"ם]. הסיבה לכך היא כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים, כלומר ה' ממלא את נפשו בעוד ועוד מרירות וייסורים כפולים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת הפירוש הפיזי של פעולת הנשימה, יש המפרשים את המילה רוּחִי במשמעות של נפש האדם. לפי גישה זו, רוחו של איוב מבקשת לצאת מגופו המיוסר ולשוב למקומה הראשון בעולם הנשמות, אך ה' אינו מאפשר לה לעשות זאת ומעכב אותה בתוך הגוף השבור. זוהי למעשה קללה של חיים בכפייה, שבה איוב נותר לעמוד בשערי המוות מבלי יכולת למצוא בו מנוחה, וזהו הצער הגדול ביותר שקיים, שכן ה' משביע אותו במרורות על ידי כליאת הרוח בקרבו [אלשיך].
טענתו הקשה של איוב, ולפיה ה' משגיח עליו בקפדנות רק כדי לענות אותו, מעוררת קושי הגיוני. הרי קודם לכן טען איוב שה' מרומם מדי מכדי להשגיח בבני האדם הקטנים. ההסבר לסתירה זו נעוץ בכך שאיוב מתאים כאן את דבריו לדעת חבריו. החברים הסכימו ביניהם שכל צרה באה מאת ה' כעונש ישיר על חטא. כדי לשתק אותם ולהתווכח בתוך מסגרת החשיבה שלהם, איוב מאמץ את נקודת ההנחה הזו וטוען שה' אכן גורם לו לרעות באופן ישיר, אף על פי שבאמת אמונתו האישית של איוב שונה לחלוטין. הבנה זו משמשת יסוד חשוב ליישוב סתירות רבות בדברי איוב לאורך הספר, שכן לא תמיד הוא מבטא את דעתו האמיתית, אלא עונה לחבריו לפי שיטתם [תקות אנוש].