איוב מביע רצון עז לעמוד למשפט ישיר מול ה', להשמיע את טענותיו ולהוכיח את חפותו, מתוך אמונה פנימית עמוקה בצדקתו.
במילים אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ מצהיר איוב על כוונתו להתווכח עם ה' ולשאול מדוע באה עליו הרעה, שכן אין בידיו כל פשע או חמס, ולכן אין לו ממה לחשוש [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שאיוב מעדיף לדבר ישירות עם ה', שכן ויכוח ישיר מול המלך נחשב מקובל יותר מאשר תלונות עליו בפני אחרים, ולכן הוא יכול לדבר ללא יראה [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי אף על פי שאיוב רוצה לדבר ללא פחד, המציאות היא שונה, שכן אין מי שיסייע לו והוא נותר לבדו במערכה [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי, עוסק בפער שבין המציאות הפנימית של איוב לבין האופן שבו הוא נתפס מבחוץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מעמיד את תפיסתו העצמית מול דעתם של חבריו. הוא מצהיר כי בתוכו, עם עצמו, הוא יודע שאיננו אדם רשע כפי שחבריו חושבים עליו [אבן עזרא, מצודת דוד, רמב"ן]. בדומה לכך, איוב טוען כי הוא צדיק בעיני עצמו, גם אם על פי משפטו של ה' נראה שהוא חייב ונענש בייסורים בחינם [רמב"ן, מלבי"ם]. הידיעה הפנימית הזו שהוא אינו חייב בדין היא זו שנוטעת בו את הביטחון שלא להתיירא [רש"י]. יש אף המפרשים את המילים אָנֹכִי עִמָּדִי כשיח פנימי של איוב עם עצמו, שבו הוא מבהיר לנפשו כי הוא חף מפשע [מלבי"ם].
פירוש ייחודי למילים כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי מציג טענה של איוב כלפי ה' בנוגע ליחס שבין הגוף לנפש. האדם מורכב משותפות, כאשר הגוף החומרי שייך לאדם, והנפש היא חלקו של ה'. איוב טוען כי ה' חס על חלקו שלו, כלומר על הנפש, אך איפשר לרסק לחלוטין את גופו של איוב. איוב מטיח כלפי מעלה כי הוא עצמו לא היה נוהג כך, ולא היה מזניח את הגוף והחומר כפי שה' עשה [אלשיך].