כאשר ה' מחליט לפעול או להעניש, אין כוח בעולם שיכול לעמוד בדרכו או להניא אותו מהחלטתו. המשפט האלוהי מתואר כמוחלט ובלתי ניתן לערעור, כך שגם הכוחות החזקים והגאים ביותר נאלצים להיכנע בפניו לחלוטין.
המילים לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ מלמדות כי ה' אינו בולם או עוצר את כעסו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי אין מי שיכול למחות בידו [מצודת דוד], והוא אינו חוזר בו מפני יראת בשר ודם [רש"י]. מתוך ההקשר של דברי איוב, עולה טענה כי כאשר ה' מסרב להסיר את כעסו, אפילו סניגורים המציגים טענות הגנה הגיוניות וצודקות אינם מועילים, ולכן אין טעם בוויכוח משפטי מולו [מלבי"ם, אלשיך].
המושג שָׁחֲחוּ משמעותו התכופפו, הושפלו ונכנעו [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה תַּחְתָּו נכתבת חסר אך נקראת "תחתיו" [מנחת שי]. יש המפרשים כי ה' לא ישיב את אפו עד אשר אותם כוחות גאים ייכנעו תחתיו לחלוטין [רמב"ן, תקות אנוש], ויש הרואים בכך סיבה, ה' אינו משיב את אפו משום שכל מי שמנסה להתייצב מולו נכנע ומתכופף תחת רגליו [מצודת דוד].
המילה רָהַב מבטאת גאווה, חוזק ותוקף [מצודת ציון, תקות אנוש]. לגבי זהותם של עֹזְרֵי רָהַב, קיימות שלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בהם כוחות אנושיים וארציים, אנשי ממשלה, שרים וגדולי עולם ההולכים אחר שררה וגאווה [אבן עזרא, רמב"ן, רלב"ג].
לעומת זאת, גישה שניה מזהה אותם עם כוחות שמימיים או על טבעיים. אלו יצורים או כוחות המתקוממים נגד השלטון האלוהי [ביאור שטיינזלץ], או שרי מעלה ומלאכים שניסו להגן על אומות גאוותניות. כך למשל, אומות כמצרים ובבל מכונות "רהב" בשל גאוותן, והמלאכים שניסו ללמד עליהן זכות נאלצו לבסוף להיכנע ולהשתחוות בפני החלטת ה' [רש"י, אלשיך, תקות אנוש].
גישה שלישית וייחודית מפרשת את הפסוק כתיאור ציורי של הכעס עצמו. לפי פירוש זה, האף האלוהי מדומה לשליט עריץ ומתגאה, ו"עוזריו" הם המשרתים והמשחיתים ההולכים שחוח תחתיו רק כדי לבצע את פקודות ההרס שלו [מלבי"ם].