במערכת היחסים המשפטית שאיוב מבקש לנהל מול ה', מתגלה פער בלתי ניתן לגישור. איוב מבטא את חוסר האונים שלו לנוכח העובדה שאין בנמצא סמכות עליונה שתוכל לנהל משפט צדק בינו לבין בוראו, לכפות את מרותה על שני הצדדים ולהבטיח הליך שוויוני.
המילה מוֹכִיחַ מתפרשת כאדם המברר את הדברים לעומקם, שופט או בורר המציג לכל צד את חובתו ואת זכותו וקובע עם מי הצדק [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם].
הביטוי יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כהטלת סמכות, שלטון ואימה על שני בעלי הדין גם יחד. תפקידו של השופט הוא להפעיל כוח שלטוני שיחייב את שני הצדדים לציית לפסק הדין, ובכך למנוע מצב שבו הצד החזק מנצל את כוחו כדי לגבור על הצד החלש. גישה נוספת רואה בביטוי זה רמז למעשה של קניין משפטי, מנהג שנועד לקיים את הדברים ולהבטיח שאיש מהצדדים לא יברח עד לסיום הדין [תקות אנוש]. מעבר לכפייה, המטרה של פעולה זו היא גם להשוות את המעמד בין הנידונים, כשם שבית דין נדרש להשוות את מעמדם של דל ועשיר הבאים לפניו, דבר שאינו אפשרי כלל בין אדם לבין ה' [אלשיך].
מתוך תחושת הייאוש, עולה טענה מורכבת כלפי רעיו של איוב המנסים לשפוט אותו. איוב מבהיר להם כי אם אינם מסוגלים להכריע כראוי אפילו בוויכוח האנושי שבינו לבין בלדד, קל וחומר שאינם ראויים לשמש כבוררים בינו לבין ה' [אלשיך].
בהקשר עמוק יותר להלכות בוררות, יש המפרשים את חוסר היכולת למצוא בורר בכך ש"מוכיח" אמיתי נדרש להכריע בבירור לטובת אחת מהדעות הקיימות. במקרה זה, כל ניסיון של בורר להתערב יוביל ל"הכרעה שלישית" – מצב שבו הבורר מציג עמדה חדשה לחלוטין או מסכים רק חלקית עם כל צד. פשרה מסוג זה אינה נחשבת להכרעה משפטית תקפה, ולכן לא ניתן למצוא מוכיח שישת את ידו ויחיל את סברתו על שני הצדדים באופן מוחלט [חומת אנך].