איוב בוחן אפשרות של שינוי גישה מול ייסוריו הקשים. תחת הבעת כאב וזעקה, הוא מהרהר מה יקרה אם ינסה להדחיק את סבלו, לחדול מתלונותיו ולאזור כוח פנימי.
הפרשנים מסכימים כי המילה שִׂיחִי מתייחסת לביטוי הצער, ליללה ולסיפור התלאות והנגעים. לצד זאת, יש המוסיפים רובד נוסף ומפרשים כי מדובר גם בטענותיו של איוב להצדקת עצמו [רמב"ן, שטיינזלץ], בעוד אחרים רואים בכך תגובה פסיכולוגית של דיבור הנפלט מן האדם המצטער ללא שליטה ומודעות [מלבי"ם].
באשר לביטוי אֶעֶזְבָה פָנַי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה פָנַי אינה מתארת את הפנים כפשוטם, אלא משמשת ביטוי לכעס, לזעם ולעצב הניכרים על פניו של האדם. פירוש חלופי מציע שהכוונה היא לעזיבת טענותיו של איוב [שטיינזלץ]. המילה וְאַבְלִֽיגָה מוסכמת על הכל כהתחזקות, איפוק ועצירת הדחף לצעוק ולהתרעם, כאשר מדובר בעיקר בהתחזקות פנימית של הלב [רלב"ג, מלבי"ם].
המטרה מאחורי ניסיון ההתאפקות הזה מוסברת בשתי דרכים משלימות ומנוגדות. ייתכן שאיוב מקווה כי עצם הסבל השקט וההשלמה עם הייסורים יביאו להצלתו [רמב"ן]. מנגד, מוצגת תפיסה פילוסופית ולפיה איוב נתקל בפרדוקס: אם השכר האלוהי ניתן בהתאמה למשקל הצער שהאדם חווה, הרי שאם איוב יצליח להתגבר על ייסוריו, לשכוח את צערו ולא להרגיש את הכאב, הוא למעשה רק יעכב את סיום ייסוריו. משך הסבל יצטרך להתארך ולהמשך עד שאיוב ישלים את "מכסת" הצער המדויקת שנקצבה לו מאת ה', ולכן ההתאפקות וההתעלמות מן הכאב אינן מועילות לו כלל [מלבי"ם].