איוב ניצב בפני דילמה מייסרת הנוגעת לדרך ההתמודדות עם סבלו, ומגיע להכרה כי בין אם יזעק ובין אם ישתוק, ייסוריו לא ירפו ממנו.
המילה יגורתי זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית מפרשת מילה זו מלשון פחד ויראה [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון איסוף ואגירה, כמו אגירת תבואה בקיץ [מצודת ציון]. את המילה עצבותי מבארים רוב הפרשנים כצער וכאב [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], בעוד שיש מי שרואה בה ביטוי לכעס ותסכול [רלב"ג].
לאור הפירוש של אגירה, איוב שוקל לאסוף ולהדחיק את כל כאביו בתוך ליבו מבלי לזעוק עוד. אולם, הוא מבין שצעד זה חסר תועלת, שכן לא תנקני – ה' לא יפטור אותו מן הייסורים, ולכן הוא לא ירוויח דבר משתיקתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תפיסה זו מתחזקת לאור ניסיון העבר של איוב, שכן גם בתחילה הוא שתק וסבל, והדבר לא הועיל לו [רמב"ן].
מנקודת המבט המפרשת את המילה כפחד, איוב חושש מכך שנגזרה עליו מכסה מסוימת של ייסורים שעליו לעבור במלואה. אם ינסה להתחזק, להבליג ולא להראות את צערו, הרי שהייסורים רק יתארכו ויתעצמו עד שירגיש את כל העצבון הקצוב לו, וממילא אין טעם לעצור את השיח והזעקה [מלבי"ם]. מנגד, קיים גם חשש הפוך: איוב מפחד מעוצמת הייסורים, שמא הם ידכאו אותו עד כדי כך שלא יניחו לו אפילו לצעוק [רש"י].
בסופו של דבר, איוב מגיע להכרה המרירה כי ה' לא ינקה אותו מעוונותיו ולא יסיר את ידו ממנו עד שיבוא על עונשו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף וייחודי של כאב עולה מתוך התבוננות פנימית של איוב על תגובתו לסבל. לפי גישה זו, עיקר הפחד והצער של איוב אינם נובעים מהייסורים הפיזיים, אלא מעצם העובדה שהטיח דברים כלפי ה'. אף על פי שקיים כלל לפיו אין אדם נתפס על צערו, איוב חושש שה' לא יחיל עליו את מידת הרחמים הזו, ולא ינקה אותו מעוון התלונות והדברים הקשים שהשמיע [אלשיך].