איוב עובר מדיון כללי על שאלת הצדק האלוהי והשגחת ה' בעולם, אל תיאור אישי וכואב של חייו החולפים והסבל שמחק את עברו. וְיָמַי הטובים קַלּוּ והתפוגגו במהירות רבה יותר מאשר מִנִּי רָץ, שהוא שליח מהיר [ביאור שטיינזלץ]. ישנה אבחנה דקה בין פעולות התנועה בפסוק: בעוד שהביטוי מִנִּי רָץ מתאר ריצה אל עבר מטרה מסוימת, המילה בָּרְחוּ מתארת מנוסה מפני דבר מה. כך, זמן ההווה של איוב בורח מן העבר ורץ אל עבר העתיד [מלבי"ם].
התחושה הקשה של איוב היא שחייו חלפו במהירות, וכאילו לֹא רָאוּ טוֹבָה. רוב הפרשנים מסבירים כי לנוכח כמות הרעה והייסורים שפקדו אותו בהווה, כל הטוב שחווה בעבר נשכח כליל [מצודת דוד]. יתרה מכך, כאשר אדם ממתין לטובה שאינה מגיעה, הזמן חולף מבלי שיורגש, בניגוד לאדם השרוי בשמחה שהזמן נדמה לו רחב ומשמעותי [תקות אנוש].
מבחינה רעיונית, איוב מציג את עצמו כהוכחה הניצחת לטענה כי צדיק ורע לו, שכן לאחר שהיה תם וישר, הוא מוצא את עצמו כלה ואובד יחד עם שאר התמימים [רמב"ן, רש"י]. בכך הוא דוחה את התפיסה לפיה ייסורים הם שלב הכרחי בדרך להשגת טובה עתידית. בניגוד למאמץ רצוני של סוחר בים או של בעל חיים המחפש טרף, שם יש קשר טבעי בין העמל לרווח, הייסורים של איוב נכפו עליו ואין בינם לבין כל גמול עתידי שום קשר הגיוני [מלבי"ם].
זווית שונה וייחודית מפרשת את הפסוק בדרך אלגורית. לפי גישה זו, המילה וְיָמַי אינה מציינת את מימד הזמן, אלא את הימים עצמם כישויות רוחניות שנבראו ממעשיו הטובים של איוב. כאשר איוב הגיע לסף מוות מרוב ייסורים, ימיו מיהרו אל ה' כדי להעיד על צדקתו. ואולם, מיד לאחר מכן הם בָּרְחוּ, משום שלֹא רָאוּ טוֹבָה, כלומר הם לא ראו שמוכנים עבורו המקום והשכר הרוחני בגן עדן, כפי שנהוג להכין לצדיקים סמוך לפטירתם. מכך הבינו ימיו שעדיין לא הגיע זמן מותו, והוא נותר בחיים רק כדי להמשיך ולהתייסר [אלשיך].