זעקה מרה עולה מן הכתוב על מציאות חיים מעוותת, שבה הצדק נעדר והרשע שולט ללא מצרים. הטקסט מציג דילמה פילוסופית ואמונית עמוקה בשאלת השגחת ה' בעולם שבו נראה כי הסבל והעוול הם השולטים בכיפה.
הקביעה כי אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד־רָשָׁע מתפרשת בכמה מישורים. במישור האנושי והמעשי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעולם נמסר לשליטתו של מלך רשע ובעל כוח, העושה בארץ כרצונו, גוזל ועושק [מצודת דוד, רמב"ן, תקות אנוש]. מתוך כוחו הרב של אותו רשע, הוא גורם לכך שפְּנֵי־שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה, כלומר השופטים הממונים עלי אדמות מעלימים עין ממעשיו, האמת נסתרת מהם, ואין להם רשות לפעול אלא על פי פקודתו.
לעומת זאת, פרשנים אחרים לוקחים את הדברים למישור השמיימי והתיאולוגי. יש המזהים את אותו "רשע" כשטן, שלו אִפשר ה' לשלוט ולפעול בעולם, תוך שהוא מסתיר את האמת מבית הדין של מעלה [רש"י, אלשיך]. גישה פילוסופית נוספת רואה ברשע משל למערכת הטבע והמזלות העיוורת והאכזרית. על פי תפיסה זו, ה' נמשל למלך צדיק שמסר את הנהגת המדינה למושל רשע, והמערכת הזו פועלת בתחבולות ומכסה את מעשיה הרעים כדי שצעקת העשוקים לא תגיע לאוזניו של השופט העליון [מלבי"ם]. גישה ייחודית אף קושרת את מסירת הארץ לידי השטן למהלך שנועד להסיח את דעתו מקיטרוג על חטאי עם ישראל ביציאת מצרים, אף שמהלך כזה מעורר קושיות על תכלית גילוי ההשגחה בעולם באותה עת [אלשיך].
בסופו של הכתוב מוצגת קריאת תיגר רטורית במילים אִם־לֹא אֵפוֹא מִי־הוּא, אשר זכתה לשני כיווני פירוש עיקריים. כיוון אחד מפרש זאת כפנייה של הדובר אל השומעים: אם אתם טוענים שדבריי אינם נכונים ושהרשע אינו שולט בארץ, היכן הוא אותו אדם שיוכל להכזיב אותי ולחלוק עליי? [מצודת דוד, תקות אנוש, אבן עזרא]. מנגד, הכיוון השני רואה בכך זעקה כלפי שמיים: אם אכן לא הרשע, השטן או מערכת הטבע העיוורת הם אלו שמכלים את התמימים ומשחיתים את הכל, אם כן מי הוא האחראי האמיתי לסדרי הארץ הקשים הללו? [רש"י, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ], שהרי לא ייתכן לייחס עוול כה ישיר וגלוי לה' בעצמו [מלבי"ם].