בריאת העולם והשליטה המוחלטת באיתני הטבע, מן הרקיע העליון ועד למצולות, מסורות באופן בלעדי לידיו של ה'.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי ה' פרס את השמים, המקיפים את העולם כולו, בכוחות עצמו וללא כל שותף מקרב הנבראים [מצודת דוד, תקות אנוש]. מתוך כך, יש לו שליטה מלאה במערכות השמש והכוכבים, והוא מניע אותם כרצונו [רמב"ן, תקות אנוש]. הדגש על המילה לְבַדּוֹ נועד לשלול את המחשבה כי מלאכים סייעו במלאכת הבריאה. הפרשנים מציינים כי המלאכים נבראו לאחר היום הראשון, כדי שלא ייווצר פתח לטענה שמלאך אחד מתח את צדו הצפוני של הרקיע ומלאך אחר את צדו הדרומי [רש"י, אלשיך]. פעולה בלעדית זו מוכיחה את השגחתו הישירה של ה' על העולם החומרי, ומונעת את הטעות לחשוב שהוא הותיר את ההנהגה לכוכבים ולמזלות [אלשיך].
המילה בָּמֳתֵי מפורשת כגובהי הים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מצייר תמונה ציורית שבה ה' עומד כביכול ברגליו על גלי הים ובידיו נוטה את השמים, מה שממחיש כיצד הבריאה כולה נוצרה כגוף אחד שלם שבו כל החלקים פועלים יחד ומשלימים זה את זה [מלבי"ם].
לגבי משמעות הדריכה על הים, ישנן כמה התייחסויות. הגישה הרווחת מקשרת זאת למעשה בראשית, כאשר מי האוקיינוס התרוממו למעלה, וה' דרך עליהם, כבש אותם ובלם את התפשטותם כדי שלא ישטפו ויכסו את הארץ, ובכך איפשר ליבשה להיראות [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. לצד זאת, הפעולה מבטאת גם את כוחו התמידי של ה' להשקיט את שאון הגלים כאשר הים סוער וגואה [רמב"ן]. אזכור הים נועד להשלים את תיאור שליטתו המוחלטת של ה' ביסודות הטבע השונים, וביניהם יסוד המים [תקות אנוש].
מנגד לכל הפירושים הקושרים את חציו השני של הפסוק למים פיזיים, קיימת דעה ייחודית המפרשת את הביטוי בָּמֳתֵי יָם לא כים ממשי, אלא כהמשך ישיר לעניין השמים, ככינוי מליצי לרקיע עצמו ולכוכבים הנעים במסלוליהם [רלב"ג].