מהלכו של גבול נחלת שבט יהודה ממשיך להתפתל ולשנות את כיוונו, תוך שהוא מקיף ערים והרים בדרכו ומגדיר במדויק את השטחים השייכים לשבט.
כאשר נאמר וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה, הכוונה המקובלת היא שהגבול פונה לכיוון מערב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פנייה זו מסמנת את חזרתו של קו הגבול למהלכו המקורי, הנמתח ממזרח למערב [רש"י]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה יָמָּה מתייחסת כאן למקווה מים של ממש, ים שהיה ממוקם מדרום וממזרח לעיר בעלה, וממנו ביצע הגבול פנייה חדה בצורת האות דל"ת אל עבר ההר [מלבי"ם].
הגבול ממשיך אֶל הַר שֵׂעִיר. נקודה זו היא למעשה שלוחה של שרשרת הרי יהודה הנושקת להר שעיר האדומי מצידו הדרומי, וחלק ממנה נקרא על שמו [מלבי"ם].
משם הגבול מתקדם וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן. תוואי הגבול חלף בצידו הצפוני של הר יערים, הנקרא גם כסלון. מכיוון שקו הגבול עבר מצפון להר, יוצא שהר יערים עצמו נכלל בתוך שטח נחלת שבט יהודה [רש"י, מצודת דוד]. יש להבחין בין עיר זו לבין העיר "כסיל" שמוזכרת בהמשך תיאור הנחלות, שכן כסיל שכנה באזור הנגב ונמסרה בסופו של דבר לנחלת שבט שמעון [מלבי"ם].
בסופו של המהלך, הגבול יורד אל העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ וחולף על פני תִּמְנָה. שתי ערים אלו נכללו באופן מובהק בנחלת יהודה. הדגשה זו חשובה במיוחד לגבי בית שמש, שכן היו ערים נוספות בעלות שם זהה בנחלותיהם של שבטי יששכר ונפתלי [מלבי"ם].