חלוקת הארץ לנחלות השבטים מלווה במיפוי גאוגרפי מדויק, וכאן מתחיל פירוט של הספר הדרומי בנחלת שבט יהודה, הנושק לגבול אדום. הרשימה אינה מציגה מקבץ מקרי של יישובים, אלא משרטטת קו גבול אסטרטגי ברור.
המילה בַּנֶּגְבָּה מכוונת לדרום הארץ, ובפרט לחלקה הדרומי של נחלת יהודה הסמוך לאדום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המונח מִקְצֵה מלמד כי מדובר ביישובים העומדים בקצה הנחלה. מבחינה תחבירית ולשונית, סדר המילים במשפט מעט הפוך ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "מקצה הערים", ולכן המילה מנוקדת בצירה המעיד על צורת סמיכות [רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים, הנשענת על מסורת חז"ל, היא שיהושע לא מנה ברשימות אלו את כל ערי השבט, אלא בחר לציין אך ורק את הערים שעמדו על הגבולות והגדירו את קצוות הנחלה.
אף על פי שפסוק זה פותח את רשימת ערי הגבול, מתעוררת תמיהה לגבי סיכומה בהמשך הפרק, שם מופיע כי סך כל הערים הוא עשרים ותשע, בעוד שבפועל נמנו ברשימה שלושים ושמונה יישובים. כדי ליישב פער מספרי זה, מוצגות שתי דרכי התמודדות [אברבנאל]. הגישה האחת מסבירה כי תשע מתוך הערים שהוזכרו כאן הועברו למעשה לנחלת שבט שמעון, ולכן הן הופחתו מהספירה הסופית של ערי יהודה. לעומתה, הגישה השנייה מציעה שברשימה היו אכן רק עשרים ותשע ערים של ממש, ואילו תשעת המקומות הנותרים היו בסך הכל עיירות פרזות ויישובים חסרי חומה שהיוו מעין "חצרות" הסמוכות לערים המרכזיות, ולכן לא נספרו כמניין עצמאי.