הפסוק משרטט את קו הגבול המזרחי והצפוני של נחלת שבט יהודה. תחילה מפורט הגבול המזרחי, כאשר המילה קֵדְמָה משמעה מזרח [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי זהו קו הגבול הנמתח לאורך הצד המזרחי של הנחלה [רש"י], והוא מתקדם מדרום לכיוון צפון [מצודת דוד]. יָם הַמֶּלַח מהווה את כל אורך הגבול המזרחי ברוחב הנחלה [מצודת דוד], והוא ממוקם בפינה הדרומית-מזרחית של ארץ ישראל [רש"י]. קו גבול זה נמשך עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן, כלומר עד לנקודה שבה הקצה הדרומי של נהר הירדן נשפך אל תוך ים המלח [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מצודת דוד מוסיף בהקשר זה מסורת חז"ל, לפיה מנקודה זו הירדן פונה לכיוון מערב ונשפך לים הגדול, נתון גיאוגרפי המסייע ליישב תיאורים נוספים בתורה המזכירים את עבר הירדן.
מכאן עובר הפסוק לתאר את הגבול הצפוני. המילה לִפְאַת פירושה לצד או לכיוון [מצודת ציון]. וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה הוא קו הגבול הצפוני של נחלת יהודה, אשר מתחיל בצד מזרח ונמתח לכיוון מערב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נקודת ההתחלה המדויקת של גבול זה היא מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן, כלומר בדיוק בנקודת המפגש שבה הירדן נופל אל ים המלח [ביאור שטיינזלץ]. לשון הים פונה צפונה, ופוגשת את קצה הירדן הפונה דרומה [מצודת דוד]. רש"י משלים את התמונה ומסביר כי בנקודת מפגש זו מסתיים למעשה הגבול המזרחי, ומכאן קו הגבול עולה ופונה מערבה אל תוך הארץ, מהלך גיאוגרפי שמכניס יישובים כדוגמת בית הערבה אל תוך שטחה הפנימי של נחלת יהודה.