התוואי הגיאוגרפי של נחלת שבט יהודה משורטט באמצעות מונחים טופוגרפיים והנדסיים מדויקים, המגדירים את מסלולו של קו הגבול הדרומי כפי שהוא נע במרחב.
כאשר נאמר וְיָצָא, הכוונה היא שחוט המדידה של הגבול סוטה מן הקו הישר, ובולט החוצה או מתכנס פנימה [רש"י, מלבי"ם]. במקרה זה, הגבול מתרחב ויוצא כלפי חוץ לאזור הדרום [מצודת דוד]. לעומת זאת, המונח וְנָסַב מתאר מצב שבו הגבול מקיף מקום מסוים משני כיוונים ויוצר זווית, או סובב אזור מסוים וחוזר למסלולו המקורי [מצודת דוד, מלבי"ם].
הגבול מגיע אֶל־מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, כלומר לאזור הנמצא מדרום למעלה עקרבים [רד"ק]. מתוך כך שקו הגבול עובר מדרום למקום זה, עולה כי מעלה עקרבים עצמו נכלל בתוך שטח הנחלה של שבט יהודה [רש"י, מצודת דוד]. משם הגבול ממשיך מערבה ועובר בשטח מישור ישר [רש"י, מצודת דוד]. משמעות המילה צִנָה היא "לכיוון צין", כאשר האות ה"א בסופה מחליפה את האות למ"ד שהייתה אמורה לבוא בתחילתה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המונח וְעָלָה מציין התקדמות המלווה בעלייה. יש המפרשים זאת כעלייה פיזית במעלה הרים וגבעות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] או כפנייה גיאוגרפית לכיוון צפון [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה תפיסה רעיונית לפיה כל התקדמות ממזרח לכיוון ירושלים מוגדרת כ"עלייה", שכן ירושלים נחשבת למקום הגבוה ביותר בארץ ישראל, וזאת אף על פי שירושלים אינה נמצאת בגבול הדרומי הנידון כאן [רש"י].
הגבול עובר מדרום לקדש ברנע, וכך גם עיר זו נכנסת לפנים השטח של נחלת יהודה [רש"י, מצודת דוד]. בנקודה זו מסתיימת הבליטה של הגבול כלפי חוץ, והוא מתחיל לחזור לקו ישר [מלבי"ם]. לבסוף, הגבול ממשיך את התקדמותו לכיוון מערב [רש"י], עובר במקום שנקרא אדר (אַדָּרָה), ומקיף את סביבתו של מקום בשם קרקע (הַקַּרְקָעָה) [ביאור שטיינזלץ].