יצא לכם פעם לצייר מפה ולסמן בה גבולות? היום אנחנו משתמשים בגדרות או בשלטים, אבל בתקופת התנ"ך, הטבע עצמו עזר לסמן היכן נגמר השטח. כשהפסוק מסיים לתאר את נחלת שבט יהודה, הוא מסביר בדיוק היכן היא מסתיימת. בדרום, הנחלה מגיעה עַד נַחַל מִצְרָיִם, שהוא הקצה הדרומי שלה. משם הגבול ממשיך מערבה אל הים. הפסוק קורא לו וְהַיָּם הַגָּדוֹל, כדי ללמד אותנו שהים עצמו משמש בתור קו הגבול של השבט. אבל מה קורה אם יש איים בתוך המים? לכן הפסוק מוסיף את המילה וּגְבוּל, כדי לגלות לנו פרט מיוחד: גם האיים שנמצאים בתוך הים נחשבים לחלק מהשטח השייך לשבט יהודה.
יהושע, פרק ט״ו, פסוק מ״ז
אַשְׁדּ֞וֹד בְּנוֹתֶ֣יהָ וַחֲצֵרֶ֗יהָ עַזָּ֛ה בְּנוֹתֶ֥יהָ וַחֲצֵרֶ֖יהָ עַד־נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְהַיָּ֥ם (הגבול) [הַגָּד֖וֹל] וּגְבֽוּל׃ {ס}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.