רגע חציית הירדן אינו רק מעבר פיזי, אלא מעמד רוחני שבו האומה כולה תלויה בעמידתם האיתנה של נושאי הארון. הכהנים נשארים במקומם בתוך אפיק הנהר היבש, ממתינים עד להשלמת משימה מוגדרת המהווה תנאי להמשך המסע כולו.
נחלקו הפרשנים בביאור המילים עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר. גישה אחת, המשותפת למספר פרשנים, מבינה כי מדובר בנאום או במסר מילולי שיהושע נדרש להעביר לעם בעודם חוצים. יש המסבירים כי יהושע הבהיר לעם את תנאי הכניסה לארץ: עליהם לדעת שהם עוברים את הירדן בחרבה על מנת להוריש ולגרש את כל יושבי הארץ [רש"י ומצודת דוד]. אחרים סבורים כי יהושע חזר בפני העם על הבטחות הניצחון והכיבוש שהעניק לו ה', הבטחות הזהות לאלו שמסר לו משה רבנו לפני מותו, כגון ההבטחה שכל מקום שבו תדרוך כף רגלם יינתן להם [אברבנאל]. דעה נוספת גורסת כי הדברים עוסקים בהעברת ההנהגה ממשה ליהושע, כפי שציווה ה' באוהל מועד טרם פטירת משה [מלבי"ם].
לעומת גישה זו, יש המפרשים כי "הדבר" אינו נאום אלא פעולה מעשית: לקיחת האבנים מתוך הירדן והקמתן, כפי שציווה משה בתורה [רד"ק וביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הוצגה ביקורת על פרשנות זו, בטענה שציווי האבנים ניתן לשנים עשר אנשים ספציפיים ולא לעם כולו, וכן שהשלמת הקמת האבנים התרחשה בשלבים מאוחרים יותר ולא בעודם בתוך הירדן [אברבנאל].
באשר למילים וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ, הפרשנים מציעים מספר מניעים למהירות זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם מיהר מפאת כבודו של הארון וכבודם של הכהנים, כדי שלא להטריח אותם לעמוד זמן רב בהמתנה בתוך הנהר [מצודת דוד, אברבנאל וביאור שטיינזלץ]. לצד זאת, מובאים הסברים נוספים ברמה הפסיכולוגית והרגשית: ייתכן שהעם מיהר מתוך חשש טבעי שמא מי הירדן ישובו לפתע וישטפו אותם, או לחלופין, מתוך התלהבות, חיבת המצווה והשתוקקות עצומה להיכנס סוף סוף לארץ ישראל [ביאור שטיינזלץ].
מתוך הבנת רצף האירועים והמהירות שבה חצו, יש המסיקים כי יהושע הקים את שתים עשרה האבנים בתוך הירדן רק לאחר שהכהנים יצאו מן המים, והניח אותן בדיוק במקום שבו עמדו רגליהם [אברבנאל], בעוד אחרים סבורים כי פעולת הקמת האבנים קדמה לחצייה המהירה של העם [רד"ק].