חציית נהר הירדן, מן הרגעים המכוננים בכניסת עם ישראל לארצו, מגיעה לנקודת הסיום שלה. לאחר שכל העם השלים את המעבר בבטחה, הזרקור מופנה אל ארון הברית והכוהנים שנשאו אותו, אשר אפשרו את התרחשות הפלא. הרגע שבו הארון מסיים את תפקידו בתוך אפיק הנהר מסמל את המעבר מנס הבקיעה אל תחילת כיבוש הארץ בהנהגת ה'.
הפרשנים מסבירים כי העם מיהר לחצות את הירדן, ומיד כאשר סיימו, עבר הארון והמים שבו למקומם. תזמון מדויק זה נועד להמחיש לישראל את עוצמת הנס ואת גדולתו של יהושע, שפעל על פי ציווי ה' [רלב"ג]. מבחינה מעשית, משמעות הפעולה וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן־יְהֹוָה היא שהארון, שהיה האחרון לצאת מתוך הנהר, השלים את המעבר מן הגדה המזרחית אל הגדה המערבית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
עיקר הדיון הפרשני סביב פסוק זה מתמקד בהבנת המילים לִפְנֵי הָעָם, ומתוך כך מתפתחת מחלוקת מרתקת לגבי אופן חציית הארון ומיקומו.
גישה אחת מפרשת את הביטוי כפשוטו – מיקומו הפיזי של הארון בראש המחנה. לפי דעה זו, העם המתין על שפת הירדן עד שהארון חצה את הנהר, עבר על פניהם, ותפס מחדש את מקומו בראש העם כדי להוביל אותם הלאה [רד"ק, מצודת דוד]. פירוש זה מדגיש כי הנהגת הארון לא נועדה רק לצורך חציית הנהר, אלא המשיכה באופן תדיר גם בהליכה לקראת מלחמות כיבוש הארץ [אברבנאל]. הבנה זו גם מסבירה מדוע חלוצי הצבא של בני גד וראובן הלכו לפני המחנה; לא משום שישראל נזקקו להגנתם הצבאית, שהרי ארון ה' הוא שהוביל את המערכה, אלא אך ורק כדי לקיים את התנאי שהתנו עם משה וכדי שלא להטיל פחד בעם מז' עממי כנען [אלשיך].
לעומת זאת, גישה שנייה מסבירה כי המילים לִפְנֵי הָעָם אינן מתארות הליכה בראש המחנה, אלא משמעותן "לעיני העם" – כלומר, הארון חצה כאשר כל העם עומד וצופה בו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
בתוך גישה זו מתגלה מחלוקת עמוקה בשאלה כיצד בדיוק חצה הארון. על פי מדרש חז"ל, מעבר הארון לא נעשה בדרך טבעית. הכוהנים פסעו לאחור אל הגדה המזרחית שממנה נכנסו, ומיד חזרו מי הירדן לזרום כרגיל. כך נוצר מצב שבו ישראל עמדו בגדה המערבית, ואילו הארון והכוהנים נותרו מעבר לנהר. באותו רגע התרחש נס פלאי, והארון נשא את נושאיו וריחף באוויר מעל המים אל עבר העם [רש"י]. אולם, פרשני הפשט חולקים בתוקף על תיאור מדרשי זה. הם טוענים כי אין כל סיבה להוסיף לפסוקים נס נוסף של ריחוף באוויר שאינו מוזכר במפורש בכתוב, וקובעים כי הארון פשוט חצה את הנהר ביבשה, לעיני העם הצופה בו, בטרם שבו המים למקומם [רד"ק, מלבי"ם].