הצבת מצבה מוחשית נועדה לשמש עדות נצחית להתרחשותו של נס גלוי. האבנים שהוצאו מתוך אפיק הנהר מהוות חוליה מקשרת בין הדור שחווה את בקיעת המים לבין הדורות הבאים.
הציווי וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם מופנה אל בני הדור הנוכחי שחוו את הנס בעצמם. מטרת האמירה אינה לחדש להם את עצם האירוע, אלא להדגיש בפניהם כי המים נכרתו אך ורק מפני ארון ברית ה' ובכוחו, ולא בזכות העם. ההוכחה לכך היא התזמון המדויק: המים נבקעו בדיוק בעת מעבר הארון [מלבי"ם].
בתיאור האירוע קיימת כפילות לכאורה, תוך שינוי לשוני בין מֵימֵי הַיַּרְדֵּן לבין מֵי הַיַּרְדֵּן. הבדל זה משקף את שלבי הנס ואת סוגי המים בנהר, שכן המונח "מימי" מתאר מים הראויים לשתייה, בעוד המילה "מי" מתייחסת למים עכורים שאינם ראויים לשתייה. הנס התרחש בשני שלבים: בתחילה, עוד בטרם נכנס הארון למים ומיד כשהתקרב אליהם, נכרתו מֵימֵי הַיַּרְדֵּן – המים העליונים והצלולים. לאחר מכן, בְּעָבְרוֹ בתוך הנהר, נכרתו גם מֵי הַיַּרְדֵּן – המים העכורים והבוציים שבתחתית הנהר [חומת אנך]. בתוך כך, יש המציינים מסורת קריאה דקדוקית ייחודית במילה בְּעָבְרוֹ, לפיה האות עי"ן נקראת בקמץ רחב [רד"ק, מנחת שי].
לבסוף, ההכרזה וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם נועדה עבור הדורות הבאים שלא ראו את הנס בעיניהם [מלבי"ם]. אבנים אלו, שהוצבו בגלגל, ישמשו לעד כסמל וכזיכרון ברור למאורע [רש"י, ביאור שטיינזלץ].