חציית הירדן מסתיימת ברגע של שלמות לאומית, ומיד לאחריה מופיע הציווי כיצד להנציח את הנס הגדול לדורות. הפסוק מציין כי הדיבור האלוהי התרחש כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר, וישנה מחלוקת פרשנית לגבי התזמון המדויק של ציווי ה' ליהושע. בעוד שיש מי שפירשו שהציווי ניתן עוד בטרם החלה החצייה, הגישה המרכזית גורסת כי יש להבין את הפסוק כפשוטו: ה' המתין עד שכל העם יעבור בשלמותו אל הגדה השנייה, ורק אז דיבר אל יהושע [אלשיך, אברבנאל]. הסיבה להמתנה זו היא שכאשר בני ישראל כבר עמדו בטוחים על היבשה, ליבם היה נכון ואמונתם בנס התבססה. רק במצב נפשי זה היו מוכנים לכך שאותם שנים עשר נציגים ישובו לאחור, אל תוך אפיק הנהר, כדי לקחת את האבנים ממקום עמידת הכהנים [אברבנאל].
הדגשת הפסוק על כך שכָל הַגּוֹי סיים לעבור, באה ללמד על ההשגחה הקפדנית על כל יחיד ויחיד במחנה. ארון הברית המתין בתוך הירדן ועצר את שטף המים עד שאחרון האנשים, כולל חוטבי העצים ושואבי המים, סיים לעבור בבטחה [חומת אנך]. מכיוון שמחנה ישראל היה עצום בממדיו ולא התאפשר לכל העם לראות את נס חציית המים מקרוב, הכין יהושע מראש שנים עשר נציגים שיעמדו בסמוך לארון ויהיו עדים ישירים למתרחש [אלשיך].
בסוף הפסוק, המילה לֵאמֹר מורה ליהושע להעביר את הציווי שקיבל הלאה, אל בני ישראל ואל האנשים שנבחרו למשימה [רד"ק]. מבחינה מבנית במסורת הכתב, מופיעה בפסוק זה הפסקה באמצע הפסוק, מעין עצירה צורנית בטקסט עצמו, ממש לפני שה' פונה אל יהושע [מנחת שי].