לאחר שבני ישראל סיימו לחצות את הירדן, הכהנים נושאי הארון נותרו לעמוד בתוך אפיק הנהר היבש. הכתוב כבר הזכיר קודם לכן באופן כללי שהארון עבר, וכעת הוא חוזר לאחור כדי לפרט במדויק כיצד התרחשה העלייה מן הירדן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע היה צורך בציווי אלוהי מיוחד כדי שהכהנים יצאו מהנהר, הרי כל העם כבר סיים לחצות והמשימה הושלמה. גישה אחת מסבירה שהדבר נובע מחובת הציות: הציווי האלוהי המקורי לכהנים היה לעמוד בתוך הירדן, ולכן לא היה להם היתר לצאת על דעת עצמם. יתרה מכך, אף יהושע לא יכול היה לצוות עליהם לצאת ללא הוראה מפורשת מה' שתבטל את הפקודה הראשונה [אברבנאל].
גישה נוספת מתמקדת בהעצמת הנס לעיני העם. אילו היו הכהנים עולים מן הירדן מאליהם, היו שעלולים לטעון כי עשו זאת משום שראו את חומת המים העצומה מתחילה להישבר ולשוב למקומה. ההמתנה המכוונת לציווי האלוהי הוכיחה כי המים לא חזרו לזרום עד שרגלי הכהנים ניתקו לחלוטין מקרקעית הנהר, מה שהפך את הנס לניכר, מורגש וברור יותר [אלשיך, אברבנאל].
בנוסף, המילה לֵאמֹר טומנת בחובה רובד הקשור למעמדו של המנהיג. ה' אמר ליהושע להעביר את ההוראה לכהנים, ויהושע עשה זאת מבלי להקדים ולומר להם "כֹּה אמר ה'". הוא ציווה עליהם לעלות מן הירדן בסמכותיות, ובכך התקיים האמור בפסוק הקודם, שה' גידל ורומם את יהושע בעיני העם והמחיש את כוחו כמנהיג [אלשיך].