מעבר הירדן מסמן נקודת מפנה בסדר ההליכה של שבטי ישראל. בניגוד למסע במדבר שבו צעדו השבטים במבנה קבוע, כעת משתנה ההיערכות הצבאית והתנועתית לקראת כיבוש הארץ. שבטי עבר הירדן המזרחי, שהשאירו את בני משפחותיהם ורכושם מאחור, תופסים כעת את מקומם בחזית ומשמשים כחיל חלוץ ההולך בראש המחנה, בעוד שאר העם צועדים כשהם עמוסים בציוד, בצאן ובאוהלים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
המושג חֲמֻשִׁים מוסבר בשתי דרכים. הגישה האחת מפרשת מילה זו במשמעות של הצטיידות בכלי נשק לקראת הקרבות [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מבארת כי המילה מצביעה על שיטת הארגון הצבאי של השבטים, שהיו מחולקים לגדודים של חמישים איש, כשבראש כל גדוד עומד מפקד [מלבי"ם].
אף על פי ששבטים אלו התחייבו לצאת למלחמה לפני אחיהם, לא כל הגברים יוצאי הצבא שלהם יצאו בפועל למערכה. מספרם הכולל של בני ראובן וגד עמד על למעלה משמונים ושלושה אלף איש, אך את הירדן חצו רק הנבחרים והגיבורים שבהם, שמנו יחד כארבעים אלף לוחמים. קבוצה נבחרת זו היא שנחלצה מתוך שאר אחיהם כדי לקיים בשלמות את התנאי המקורי שהתנה עמם משה [מלבי"ם, חומת אנך].