השלמת חציית הירדן מלווה בפעולה סמלית של נשיאת אבנים מתוך ערוץ הנהר אל מחנה ישראל. הכתוב מדגיש את הדיוק המוחלט של העם בביצוע המשימה, תוך שילוב בין ההנחיות הישירות שקיבלו מיהושע לבין הציווי המקורי של ה'.
קריאה זהירה של הכתוב מעלה שאלה לגבי הכפילות בתיאור, שכן נאמר שהעם עשו גם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וגם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. [המלבי"ם] מבאר כי כפילות זו באה לדייק את אופן קיום המשימה, שכן היה הבדל בין דברי ה' ליהושע לבין האופן שבו יהושע העביר את ההוראה לעם. בציווי המקורי של ה' לא נאמר במפורש שכל איש יישא אבן אחת באופן אישי על שכמו, ואילו בדברי יהושע לעם לא הוזכר במפורש היעד שאליו יש להעביר את האבנים, שהוא מקום הלינה של העם.
לכן, הכתוב מפרט שהעם השלימו את שני החסרים וקיימו את שתי ההוראות במלואן: נשיאת שתים עשרה האבנים, אבן לכל שבט, נעשתה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ, באופן שבו כל איש נשא אבן אחת על שכמו. לעומת זאת, הבאת האבנים אל יעדן הסופי והנחתן שם, אֶל הַמָּלוֹן, נעשתה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אל יהושע. כך העם נשאו עמם את האבנים מתוך הירדן והניחו אותן במקום הלינתם.
הערה לשונית על הפסוק מציינת כי האות בי"ת במילה דִּבֶּר מנוקדת בתנועת סגול [מנחת שי].