יהושע, פרק ד׳, פסוק א׳

תארו לעצמכם שאתם עומדים על גדת נהר עצום שכרגע נחצה לשניים, ואתם בדיוק סיימתם לחצות אותו בבטחה. איזו תחושה מדהימה, נכון? בני ישראל הרגישו בדיוק את אותה הקלה ושמחה. ה' המתין עד לנקודה שבה כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר, כלומר, עד שכל העם סיים לחצות לחלוטין את נהר הירדן. המילים כָל הַגּוֹי מלמדות אותנו על הדאגה וההשגחה המיוחדת לכל אחד ואחת במחנה. ארון הברית נשאר לעמוד בתוך הירדן ועצר את המים עד שהאדם האחרון חצה בבטחה אל היבשה. רק כשהעם היה מוגן לגמרי על היבשה והאמונה שלהם התחזקה, הם היו מוכנים נפשית לשמוע את הציווי הבא: שנים עשר נציגים צריכים לחזור אחורה, אל תוך הנהר, כדי לאסוף משם אבנים. בגלל שמחנה ישראל היה כל כך גדול ולא כולם יכלו לראות את הנס מקרוב, יהושע הכין מראש את שנים עשר האנשים האלו שיעמדו קרוב לארון ויראו את הפלא ממש מקרוב. המילה לֵאמֹר מראה שיהושע לא שמר את הציווי לעצמו, אלא היה צריך להעביר אותו הלאה אל העם ואל הנציגים שנבחרו למשימה, כדי לזכור את הנס הגדול לתמיד.