לקראת מתקפת הפתע, גדעון מעביר ללוחמיו את ההוראות האחרונות למערכה, המשלבות תחבולה צבאית והטלת אימה עם הכרזת אמונה ברורה. תחילה הוא מורה על תקיעה מסונכרנת בשופרות. באומרו אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי, גדעון מתייחס לעצמו כמפקד של אחד מהכוחות, המונה מאה איש [רש"י]. ההוראה היא להקיף את האויב ולתקוע בשופרות סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה של מדין ועמלק [מצודת דוד]. מטרת פעולה זו אינה רק יצירת רעש, אלא הטעיה צבאית: מאחר שבדרך כלל רק אדם אחד תוקע בשופר בכל גדוד, תקיעה המונית מכל העברים תיצור אצל האויב את האשליה כי הם מוקפים לחלוטין על ידי צבא עצום ורב כוחות [מלבי"ם].
לצד רעש השופרות, הלוחמים מצווים לצעוק יחד את קריאת הקרב לַה' וּלְגִדְעוֹן [ביאור שטיינזלץ]. משמעות הקריאה היא "חרב לה' ולגדעון" [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי שילוב זה מבטא את כפילות המערכה: הניצחון וההצלה הם בראש ובראשונה נס אלוהי המיוחס לה', אך הם יוצאים אל הפועל בדרך טבעית ואנושית על ידי גדעון. החרב המכה באויב באה מאת ה', והניצחון בפועל מושג דרך מנהיגותו של גדעון [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
ההחלטה להזכיר את שמו של גדעון בנשימה אחת עם שם ה' נועדה לשרת מטרה תודעתית מובהקת. הזכרת שמו של גדעון נועדה לעורר חרדה עמוקה במחנה מדין, שכן האויב כבר נחשף לחלום מאיים על חרבו של גדעון. ברגע שישמעו את שמו מתנוסס באוויר, ייזכרו בחלום, תיפול עליהם אימה ורוחם תישבר [אברבנאל].