גדעון עומד לצאת לקרב מול צבא אויב עצום ורב, כשברשותו שלוש מאות לוחמים בלבד. באישון לילה, ה' מצווה עליו לצאת למתקפה ומבטיח לו ניצחון מוחלט. עם זאת, לנוכח יחסי הכוחות הבלתי אפשריים, נדרש חיזוק נוסף לאומץ ליבו של גדעון טרם תחילת המערכה [אברבנאל].
הציווי האלוהי המרכזי הוא רֵד בַּמַּחֲנֶה, כלומר לרדת ולהסתער לתוך מחנה האויב במטרה להילחם ולכבוש אותו. ואולם, מכיוון שרוח של גבורה אינה יכולה לשרות על אדם שחווה פחד, ניתן לגדעון שלב ביניים: אם הוא ירא, עליו לרדת תחילה אל עבר המחנה כדי לעמוד מרחוק ולהאזין לשיחות האויבים [מלבי"ם].
מטרת ההאזנה היא לנסוך בגדעון ביטחון. הוא מתקרב אל קצה המחנה, למקום שבו מוצבים החיילים החמושים. על פי הטקטיקה הצבאית המקובלת, החלשים והבהמות מוקמו במרכז המחנה, בעוד שחלוצי הצבא ואנשי המלחמה הקיפו אותם מבחוץ כדי להגן עליהם מפני תקיפה [אברבנאל]. ההגעה דווקא אל החיילים החמושים ששומרים בקצה המחנה אינה מקרית; כאשר גדעון שומע שדווקא הלוחמים הגיבורים והחזקים ביותר רועדים מפחד, הוא מבין שהמחנה כולו נמוג מאימה [אברבנאל, מלבי"ם]. הבנה זו מחזקת את ידיו, ומכינה אותו לקיים את הציווי המקורי – לרדת בַּמַּחֲנֶה עצמו ולהילחם [מלבי"ם].