מעבר חד מתרחש בשלב זה של ההיערכות למלחמה, כאשר אסטרטגיה צבאית רגילה המבוססת על צבא של עשרות אלפי לוחמים, מפנה את מקומה להנהגה נסית הנשענת על קומץ קטן של אנשים [שטיינזלץ].
הלוחמים המעטים שנותרו, אותם שלוש מאות איש ש"ליקקו" את המים, לקחו לידיהם את צֵדָה העם, כלומר את המזון [מצודת ציון, שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה צידה מופיעה כאן בצורת סמוך, ולכן משמעותה היא "צידת העם" [רד"ק]. בנוסף למזון ולכדים, הם לקחו גם את שופרותיהם של רבבות החיילים (ה"כורעים") שנשלחו בחזרה לבתיהם [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי מטרת איסוף הציוד מהעוזבים הייתה להבטיח שביד כל אחד ואחד משלוש מאות הלוחמים שנותרו יהיו שופר וכד [רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם]. אף על פי שהיה זה מנהג רווח באותם ימים להביא שופרות למלחמה [אברבנאל], המטרה כעת הייתה ספציפית וממוקדת: לייצר תרועה גדולה ועוצמתית שתבהיל את מחנה מדין [רד"ק]. נראה כי כבר בשלב זה הודיע ה' לגדעון על פרטי התכנית הטקטית שכללה את השופרות, הכדים והלפידים, גם אם הכתוב מקצר ואינו מפרט את מתן ההוראה במפורש [רלב"ג].
לאחר מכן נאמר וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק, כלומר גדעון אחז והשאיר עמו רק את קבוצת המיעוט [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בתיאור המצב הגיאוגרפי: וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק. אף על פי שמיקום מחנה האויב כבר הוזכר בפסוקים הקודמים, הוא מצוין כאן שוב כדי להדגיש שגדעון עלה כעת אל ההר, והשקיף מלמעלה על האויב [מצודת דוד, מלבי"ם]. המדיינים, מצדם, חנו בעמק השטוח והנוח, כשהם יושבים לבטח ואינם חוששים מדבר [שטיינזלץ].