ה' מורה לגדעון להוריד את צבאו אל ערוץ הנחל, שם הוא מציב להם מבחן מעשי שנועד לסנן ולחלק את הלוחמים על פי אופן שתייתם. ההפרדה נעשית בין אלו השותים בעמידה או ברכינה תוך שימוש בידיהם, לבין אלו הכורעים על ברכיהם כדי לשתות [ביאור שטיינזלץ].
הפועל יָלֹק משמעותו לחיכה באמצעות הלשון [מצודת ציון]. הכתוב מדייק ומציין כי השתייה נעשית מִן הַמַּיִם ולא אל המים [מנחת שי]. מבחינה מעשית, אדם השואב מים בידיו אינו יכול לשתות בשפתיו כדרך הרגילה, ולכן הוא נאלץ ללקק את המים בלשונו מתוך כפות ידיו, בדומה לאופן שבו שותה כלב. לעומתו, אדם הכורע על ברכיו סמוך לנחל יכול לשתות ישירות בשפתיו ולמלא את פיו במים [מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר למשמעות המבחן ולסיבה שבגינה נבחרו דווקא המלקקים להמשיך במערכה, מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
הגישה הראשונה מתמקדת בפן האמוני ומסבירה כי הכריעה על הברכיים מעידה על הרגל פסול. השותים באופן זה חשפו כי הם מורגלים לכרוע ולהשתחוות לעבודה זרה, ובפרט לאליל הבעל. לעומתם, אלו שעמדו וליקקו את המים הוכיחו כי מעולם לא כרעו לבעל, ובזכות שלמותם הרוחנית הם אלו שנבחרו להביא את התשועה לישראל [רש"י, אברבנאל, מלבי"ם].
הגישה השנייה בוחנת את תכונות האופי והכושר הצבאי של הלוחמים. לפי תפיסה זו, כריעה על הברכיים ושתייה ישירה מהנחל מעידות על עצלות, חולשה גופנית, או תאווה זללנית לשתות כמות גדולה בבת אחת. מנגד, שאיבת המים ביד והבאתם אל הפה בלקיקה מעידה על זריזות, גבורה ודריכות מבצעית. לאחר שהמבחן הקודם ניפה מהצבא את היראים ורכי הלבב אשר חששו מעבירות שבידם, מבחן המים נועד לנפות את העצלים, כך שייוותרו רק הלוחמים הצדיקים, החרוצים והראויים ביותר לקרב [רלב"ג, אברבנאל, מלבי"ם].