ברגע השיא של הלילה, מתבצעת מתקפת הפתע המתואמת שנועדה לזרוע אימה ובלבול במחנה מדין. הכתוב מתאר כיצד שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים תקעו בשופרות. באשר לזהות התוקעים, ישנה מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי מדובר בשלושת המפקדים שעמדו בראש כל פלוגה של מאה איש. הם אלו שביצעו את הפעולה ראשונים, ושאר הלוחמים ראו את מעשיהם והבינו שעליהם לעשות כמותם, בדיוק כפי שציווה אותם גדעון מראש [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה "ראשים" אינה מתייחסת למפקדים בלבד, אלא משמעותה חלקים ופלוגות, כך שלמעשה כל לוחמי שלושת המחנות תקעו יחד [רד"ק].
הלוחמים שברו את הכדים, ונותרו כאשר הם אוחזים בַּלַּפִּדִים ביד שמאל (מילה הנכתבת במסורת המדויקת חסרת אות יו"ד ראשונה, "בלפדם" [מנחת שי]), ואת השופרות ביד ימין. שלב זה של אחיזת הלפידים וההכנה לתקיעה מסמן את תחילת המבוכה הגדולה במחנה האויב. עוד בטרם הספיקו כולם לתקוע, בעודם רק מכינים את עצמם, הם החלו לצעוק את קריאת הקרב [מלבי"ם]. ייחודה של מתקפה זו היה שהלוחמים לא הסתערו קדימה אל תוך המחנה, אלא עמדו איש במקומו מבלי לנוע. עמידה סטטית זו מכל העברים, מלווה בקולות הנפץ והשופר ובאור הלפידים, היא שהעצימה את הבלבול וגרמה למדינים להתרוצץ ולנוס על נפשם [אברבנאל].
קריאתם חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן נועדה להכריז כי תשועת המלחמה מיוחסת בראש ובראשונה לה', והיא באה לעולם ויוצאת לפועל על ידי שליחו, גדעון [מצודת דוד].