איכה, פרק ד׳, פסוק כ׳

מלך יהודה, המהווה את נשימת החיים של העם ונקרא רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה', נפל ונִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, כלומר נתפס במלכודת ובגומות שחפרו האויבים. נפילה זו נגרמה בעטיים של חטאי העם שהסתירו עבודה זרה, והובילו את המלך לצאת לקרב בביטחון שגוי. האסון עורר ייאוש עמוק, שכן העם האמין אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם, מתוך תקווה שזכותו של המלך תגן עליהם אפילו בגלות. במובן רחב יותר, אובדן זה משקף את הסתלקותו של הצדיק שבדור, הנלקח מן העולם כדי שהרשעים יפסיקו להישען על זכותו ויתעוררו לתשובה. ברמה הפנימית, הפסוק מזהיר כי גם נשמת האדם הטהורה עלולה להילכד ברשתות יצר הרע ולאבד את כוחה המגן.