ויקרא, פרק י״ג, פסוק נ״ה

נסו לדמיין שיש לכם כתם עקשן במיוחד על הבגד האהוב עליכם. מכבסים אותו ביסודיות, אבל הכתם פשוט מסרב להיעלם. בתקופת התנ"ך, היה סוג מיוחד של נגע שיכול היה להופיע על בגדים, וקראו לו צרעת. אחרי שהכהן סגר את הבגד לשבועיים וכיבס אותו היטב, הוא מגיע לבדוק אותו שוב כדי לקבל החלטה סופית. הכהן מסתכל ובודק אם הכתם השתנה. אם הוא רואה שלֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ, כלומר שהכתם לא שינה את המראה או את הצבע שלו לצבע טהור ונקי, הבגד נשאר טמא. אפילו אם הכהן רואה שוְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה, כלומר שהכתם לא התפשט וגדל למקומות אחרים בבגד, עצם זה שהוא נשאר בדיוק אותו הדבר מעיד שהצרעת עדיין שם. התורה קוראת לכתם העיקש הזה פְּחֶתֶת, מילה שמשמעותה ריקבון וחיסרון. הצרעת היא לא סתם לכלוך, אלא משהו שהולך ומשחית את הבגד מבפנים. הכתם הזה יכול להופיע בכל מיני מקומות, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. התורה משתמשת כאן במילים שקשורות בדרך כלל להתקרחות של שיער אצל בני אדם, אבל בבגדים הכוונה היא פשוט לצד האחורי והפנימי של הבגד שקרוב לגוף, או לצד הקדמי והחיצוני שלו. בגלל שהריקבון כל כך עמוק בתוך הבד, אי אפשר פשוט לגזור את החלק הנגוע ולשמור את השאר. כדי שהטומאה לא תעבור הלאה, הדרך היחידה לטפל בבגד היא להשמיד ולשרוף אותו לחלוטין.