ויקרא, פרק י״ג, פסוק נ״ב

תארו לעצמכם מצב שבו לא בן אדם חולה, אלא דווקא הבגד שלו. בתקופת התנ"ך, צרעת בבגדים לא הייתה סתם לכלוך או עובש, אלא אירוע על טבעי וסימן מיוחד מאת ה'. אם הכתם של הצרעת מחמיר ומתפשט, התורה קובעת שצריך לקחת את הבגד אל מחוץ לעיר ולשרוף אותו. ממש כמו שאדם עם צרעת צריך לצאת מחוץ למחנה, כך גם הבגד המצורע מורחק, כי הוא עלול להעביר טומאה למי שנוגע בו. התורה קוראת לנגע הזה צָרַעַת מַמְאֶרֶת. המילה הזו מזכירה קוץ דוקר, והיא מסבירה שזו בעצם קללה מאת ה' שחלה על הבגד והורסת אותו. בגלל הקללה הזו, אסור להשתמש בבגד יותר לשום דבר. כשהתורה מצווה בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף, היא מדגישה שצריך לשרוף את הבגד בדיוק כמו שהוא, בלי להוסיף לאש עוד חומרים שיעזרו לה לבעור. אבל האם שורפים כל בגד? התורה אומרת שהדין הזה שייך לבגד שעשוי בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים, כלומר מצמר או מפשתן. אם יש בבגד חלקים מחומרים אחרים, כמו חוטי זהב או טלאים מיוחדים שלא יכולים לקבל טומאה, אותם לא צריך לשרוף. שורפים רק את החלקים שראויים להיטמא.