לאחר שבוע של בידוד מתוח, מגיע רגע ההכרעה שבו נבדק הנגע בשנית כדי לקבוע את מצבו של האדם: האם יוכרז כטהור, יזדקק לבידוד נוסף, או שמא יוכרז כטמא לחלוטין. הבדיקה מתבצעת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, והפרשנים מסבירים כי היא חייבת להיעשות ביום ולא בלילה. יתרה מכך, הבדיקה נערכת בשעות האמצעיות של היום, כאשר האור אינו חזק מדי ואינו חלש מדי, כדי להבטיח שראייתו של הכהן תהיה מדויקת [מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. התורה דורשת דווקא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, משום שזו גזירת הכתוב שרק כהן מוסמך לטמא ולטהר. הדבר נועד כדי שהכהן יורה לאדם לפשפש במעשיו ויתפלל עליו, ומתוך כך הכהנים גם רוכשים מומחיות בהבחנה מדויקת בין הנגעים השונים [ספורנו].
כאשר הכהן בוחן את הנגע, נכתב וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו. המילה וְהִנֵּה לרוב מצביעה על התחדשות או הפתעה, אך כאן היא באה ללמד שאפילו אם במהלך השבוע חלו שינויים בנגע, למשל אם הוא גדל ואז קטן בחזרה, או שצבעו השתנה וחזר לקדמותו, הרי שביום השביעי מתייחסים אליו כפי שהוא נראה באותו רגע, כאילו לא חל בו כל שינוי [מלבי"ם, פרדס יוסף]. עם זאת, יש מי שסבור שהמילה מציינת כאן פשוט את עובדת קיומו של הנגע כפי שהיה מתחילה [הכתב והקבלה].
ביאור הביטוי בְּעֵינָיו נתון במחלוקת ענפה בין הפרשנים, המתפצלים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה סבורה שהמילה מתייחסת לעיניו של הכהן. כלומר, הנגע נשאר באותו מצב לפי שיקול דעתו וראות עיניו של הכהן, שאינו נדרש למדוד את הנגע בכלים פיזיים אלא להסתמך על אומדן דעתו המקצועי [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, דעת זקנים, בכור שור]. הגישה השנייה מפרשת שהמילה מתייחסת לנגע עצמו, מלשון גוון ומראה, בדומה לביטוי "כעין הבדולח". לפי פירוש זה, הנגע נשאר בדיוק במראהו ובגודלו המקורי [רש"י, אבן עזרא, שפתי חכמים].
על פי הגישה השנייה, מתעוררת השאלה מדוע נכתב בְּעֵינָיו בלשון רבים ולא "בעינו" בלשון יחיד. הפרשנים מסבירים שהשימוש בלשון רבים בא ללמד שאף אם הנגע שינה את גוונו, כל עוד הוא נשאר בתוך טווח ארבעת הצבעים המוגדרים כטמאים, הוא עדיין נחשב כמי שעמד במראהו ודורש בידוד נוסף. רק אם דהה לצבע שאינו מטמא, הוא ייחשב לטהור [מזרחי, רלב"ג, לבוש האורה, גור אריה, רד"צ הופמן].
הכתוב ממשיך ומפרט כי לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר, כלומר הנגע לא התפשט לעור הבריא שסביבו [רלב"ג]. רוב הפרשנים מציינים כי כפילות זו, לאחר שכבר נאמר שהנגע נשאר במצבו, נועדה ללמדנו הלכה בדרך של דיוק: אם הנגע כן היה מתפשט במהלך השבוע הראשון, האדם היה מוכרז מיד כטמא מוחלט [רש"י, ברטנורא, שפתי חכמים]. יש המוסיפים כי גם אם הנגע לא התפשט ואינו עמוק מן העור, עדיין חובה להסגיר את האדם פעם נוספת, מחשש שהנגע ישתנה בהמשך [העמק דבר].
מכיוון שהנגע לא השתנה ולא התפשט, הדין הוא וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. השימוש במילה שֵׁנִית במקום במילה "עוד" מלמד על רצף בין התקופות. משמעות הדבר היא שהיום השביעי של ההסגר הראשון נספר גם כיום הראשון של ההסגר השני, כך שבסך הכל האדם שוהה בבידוד שלושה עשר ימים ולא ארבעה עשר [תורה תמימה, חזקוני, מלבי"ם, רד"צ הופמן]. מטרת ההסגר הנוסף היא כפולה: להרחיק את האדם מהחברה כדי למנוע הידבקות, ובמקביל לאפשר לגופו לנוח ולאגור כוחות. אם לאחר מנוחה זו הנגע יתגבר, יהיה זה סימן מובהק לכך שמדובר בצרעת של ממש הנובעת מזיהום פנימי, ולא בכתם עור חולף [רלב"ג].