תהליך אבחון הנגעים דורש בחינה מדוקדקת של סימנים פיזיים כדי לקבוע אם האדם טמא או זקוק להמתנה. כאשר הכהן בוחן את הנגע, עליו להקיף במבטו את הנגע כולו כאחת – ואם יראנה הכהן [מלבי"ם].
הכתוב מציין אין בבהרת שער לבן. הפרשנים שואלים מדוע התורה חוזרת על המילה "בהרת" ולא מסתפקת במילה "בה". חזרה זו מלמדת על כלל פרשני שלפיו אזכור כפול של שם העצם בא לרבות דבר נוסף. במקרה זה, הדין מתייחס לא רק לכתם הצרעת המקורי, אלא גם לבהרת נוספת הנמשכת כחוט מתוך הבהרת המרכזית, בתנאי שיש בה רוחב של שתי שערות [מלבי"ם, אילת השחר].
ביחס לעומק הנגע נאמר ושפלה איננה. משמעות הדבר היא שהנגע נמצא בגובה שווה לעור הרגיל ואינו שקוע בו [מלבי"ם]. מובן מאליו שאם הנגע אינו נמוך מהעור, קל וחומר שאינו עמוק ממנו [ביאור יש"ר]. למרות שחסר כאן תנאי העומק המאפיין בהרת מובהקת, הכהן מחויב להסגיר את האדם, שכן קיים חשש שהנגע ישתנה ויעמיק בהמשך [העמק דבר].
לבסוף, הכתוב מתאר את מראה הנגע: והוא כהה. גם אם הנגע נראה עמום ביחס לעור, עד כדי כך שנוצרת אשליה אופטית שהוא מוגבה, ההכרעה הסופית לא תהיה לפי המראה אלא לפי מידת ההתפשטות שלו בעור [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי תיאור זה מצביע על כך שייתכן ומדובר בסוג אחר של נגע, הנקרא "שאת" [העמק דבר].