כאשר עור האדם סופג פגיעה כדוגמת שחין, תהליך ההחלמה משנה את טבעו של העור המקורי. המקום שניזוק אינו חוזר לקדמותו, אלא מצמיח רקמה הדומה לעור צלקתי שאינו מתחלף, הנידונת בדיני טומאה וטהרה באופן שונה מעור רגיל [ספורנו]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביטוי בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין היא שישנה חשיבות מכרעת לסדר הכרונולוגי: רק לאחר שהשחין הופיע והתרפא ברובו, מופיע הנגע במקומו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, ישנה דעת מיעוט הסוברת כי הנגע היה קיים עוד קודם לכן, והשחין הופיע על גביו [מלבי"ם]. מכל מקום, מדובר בשלב שבו העור במקום הפגיעה עדיין לא התאחה לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
על גבי מקום זה עשויים להופיע שני סוגי נגעים: שְׂאֵת לְבָנָה, שהיא נגע בעל מראה צבע לבן חלק וללא תערובת גוונים נוספים [תורה תמימה], או בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת. מראה זה, המכונה בלשון חז"ל "פתוך", אינו לבן חלק אלא מעורב וממוזג משני צבעים יחד – לובן ואודם [רש"י, הירש, דעת זקנים]. כדי לסבר את האוזן, יש מן הפרשנים שתיארו את המראה המעורב ככוס חלב שנפלו לתוכה טיפות דם [בכור שור], או כיין המזוג במים [תורה תמימה].
באשר למילה אֲדַמְדָּמֶת, הפרשנים חלוקים לגבי משמעות כפילות האותיות בשורש המילה. גישה אחת גורסת כי הכפילות מורה על עוצמה והפלגה, כלומר מדובר באודם חזק ביותר, "אדום שבאדומים" [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן, פרדס יוסף]. מנגד, גישה אחרת סבורה כי הכפילות מורה דווקא על הקטנה וחיסרון, דהיינו אודם מוחלש, מדולל ומתפשט באופן חלקי זעיר שם וזעיר שם, בדומה ליין המזוג במים [אבן עזרא, פרדס יוסף].
אף על פי שהפסוק מצמיד את המראה הלבן החלק לנגע ה"שאת" ואת המראה המעורב לנגע ה"בהרת", הפרשנים מסכימים כי חלוקה זו אינה בלעדית. למעשה, כל סוגי הנגעים מטמאים בין אם הם בצבע לבן חלק ובין אם הם מעורבים באדום [אור החיים, מלבי"ם, משכיל לדוד, נתינה לגר]. הסיבה שהתורה בחרה להזכיר את המראה המעורב דווקא כאן, בפרשת השחין, היא משום שנגע פתוך מעורב באודם שכיח ורגיל להופיע יותר במקומות של שחין מתרפא מאשר בשאר חלקי העור [העמק דבר, רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם במילים וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן. בניגוד למקומות אחרים שבהם נכתב "והראה" בלשון פעילה, השימוש כאן בפועל סביל מורה כי על האדם החולה להציג את עצמו ולהיראות בפני הכהן, כדי שזה יבחן את הנגע החדש ויקבע את דינו [ברכת אשר].