פסוק זה מרחיב את דיני צרעת הבגד, ומלמד שהטומאה אינה חלה רק על בגדים שלמים, אלא גם על חומרי גלם ומוצרי עור. מאחר שנגע הצרעת אינו כתם פיזי טבעי אלא עונש רוחני המוקרן מגופו של האדם, הוא יכול לדבוק גם בחפציו ובחומרי הגלם שלו עוד בטרם נגמרה עשייתם [בכור שור, העמק דבר].
הפרשנים מסכימים כי המילים או בשתי או בערב מתייחסות לחוטים טוויים שעוד טרם נארגו לכדי בגד שלם [רש"ר הירש, הופמן, בכור שור, רלב"ג]. המילה בשתי (הנהגית בשי"ן רפה [מנחת שי]) מתארת את חוטי האורך המהווים את היסוד שעליו מושתת האריג, ושורשה נגזר מהמילה "שתות" שמשמעותה יסוד [שד"ל, ביאור יש"ר, אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ], או מהמילה הארמית "שתא" שמשמעותה אריגה [הופמן]. יש מי שקושר זאת לשורש "שתה", שכן החוטים נראים כיצוקים ושפוכים על גבי נול האריגה [רש"ר הירש]. לעומת זאת, בערב מתייחס לחוטי הרוחב המושחלים בתוך חוטי השתי, ונקראים כך משום שהם מתערבים ומשתלבים בהם [ביאור יש"ר, אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ]. אף שמדובר בחוטים בלבד, הם ראויים לקבל טומאה ברגע שנסתיימה מלאכת עיבודם הבסיסית (כגון שליקה או ליבון), ובתנאי שיש בהם כמות מספקת כדי לארוג מהם פיסת בד קטנה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
המילים לפשתים ולצמר מציינות שהחוטים עשויים מחומרים אלו, כאשר האות למ"ד משמשת כקידומת שיוך שמשמעותה "של פשתים ושל צמר" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, הופמן]. באופן חריג, זהו המקום היחיד בפרשה שבו הפשתים מוזכרים לפני הצמר. הסיבה לכך היא שחוטי פשתן מגיעים לשלב שבו הם ראויים לקבל טומאה מוקדם יותר בתהליך הייצור מאשר חוטי צמר [העמק דבר]. דין זה חל רק על חוטים בצבעם הלבן הטבעי, ומוציא מכלל טומאה חומרים אחרים כמו שיער [רש"ר הירש, אדרת אליהו].
בהמשך עובר הפסוק לעסוק במוצרי עור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים או בעור מתייחסות ליריעת עור שלמה שטרם נגזרה ונתפרה לכדי כלי מסוים [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר, בכור שור]. עם זאת, כדי לקבל טומאה, העור חייב להיות מעובד במידה מסוימת ומוכן לשימוש בסיסי, כגון שטיח לישיבה או אוהל [משכיל לדוד, רש"ר הירש, הופמן, שטיינזלץ]. עור גולמי לחלוטין שטרם עבר תהליכי עיבוד (הנקרא בלשון חז"ל "עור המצה") אינו מטמא בנגעים [תורה תמימה, משכיל לדוד, אדרת אליהו]. הבחנה הלכתית זו משתקפת גם בתרגום הארמי לפסוק, שבחר להשתמש במילה המציינת עור בהמה מעובד, ולא במילה הכללית לעור גולמי [פרדס יוסף]. כמו כן, מדובר אך ורק בעורות של חיות יבשה (אפילו טמאות), ולא בעורות של חיות ים [רש"ר הירש, תורה תמימה, אדרת אליהו].
לעומת העור הפשוט, המילים או בכל מלאכת עור מתייחסות לעור שנעשתה בו מלאכה והוא עוצב לכדי כלי, בגד או חפץ מוגדר (כמו נאד או תרמיל) [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, אבן עזרא, בכור שור, הופמן], וכן לכלים שנוצרו מחיבור של מספר רצועות עור יחד [תורה תמימה, שטיינזלץ].
מעניין לשים לב לסדר הדברים בפסוק: בעוד שאצל בגדים התורה מקדימה להזכיר את הבגד השלם ורק לאחריו את חוטי השתי והערב, הרי שבעור הסדר הפוך – תחילה מוזכר העור הפשוט ורק לאחריו כלי העור ("מלאכת עור"). ההסבר לכך נעוץ בקרבה לגוף האדם; יריעת עור פשוטה משמשת פעמים רבות כמצע לשכיבה, ולכן היא קרובה יותר לגופו של האדם מאשר כלי עור המשמשים לאחסון או מלאכה. מכיוון שטומאת הצרעת נובעת מגופו של האדם, התורה הקדימה את החפץ שבא במגע ישיר ותדיר יותר עם הגוף [העמק דבר].