ויקרא, פרק י״ג, פסוק כ״ז

הליך הבדיקה המכריע של נגעים בעור מקבל בפסוק זה משמעות דינמית, כאשר טומאת האדם אינה נקבעת רק על פי מראה הנגע הראשוני, אלא על פי התפשטותו בחלוף הזמן.

כאשר הכתוב מציין וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אין הכוונה בהכרח להמתנה של שבעה ימים שלמים וסיומו של היום השביעי. הכלל הוא שמקצת היום נחשב ככולו, ולכן ניתן לבצע את הבדיקה כבר במהלך היום השביעי [בכור שור]. בבדיקה זו, אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הבהרת (הכתם הבהיר) בָּעוֹר, הכהן מטמא את האדם משום שמדובר בנגע צרעת [ביאור שטיינזלץ].

התפשטות זו של הנגע אינה מטמאה באופן אוטומטי בכל מצב; עליה לשמור על תנאי הבסיס של הצרעת, כלומר על הכתם להישאר בצבע הנדרש ולהיראות עמוק מן העור [העמק דבר]. עם זאת, הכפילות בלשון אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה באה ללמד שהתפשטות הנגע מהווה עילה לטומאה במספר שלבים שונים. אפילו במקרה שבו הכהן כבר פטר את האדם וקבע שהוא טהור, אם לאחר מכן הנגע חזר והתפשט בעור, הוא חוזר ומטמא [מלבי"ם, אדרת אליהו].

חלק ניכר מפרטי ההלכות של נגעי כוויות ושחין נלמד מתוך מילים החוזרות על עצמן בפרשייה. המילה צָרַעַת והמילה הִוא (או "הוא") מופיעות שלוש פעמים, ומתוכן גוזרים רוב הפרשנים שורת הלכות והחרגות [תורה תמימה, ספרא, מלבי"ם, אדרת אליהו].

מן החזרות על המילה צָרַעַת לומדים כי הגודל המינימלי של נגע כדי שיטמא הוא כשיעור של גריס (סוג של פול). בנוסף, מילים אלו יוצרות השוואה הלכתית מלאה בין סוגי נגעים שונים (כמו "שאת" ו"בהרת") ובין הגורמים להם (שחין ומכווה), כך שדיני הטומאה והסימנים שלהם זהים לחלוטין.

לעומת זאת, החזרות על המילה הִוא נועדו למעט ולהוציא מקרים מסוימים מכלל טומאה:
ראשית, בניגוד לנגעים רגילים בעור, הופעה של בשר חי ובריא בתוך נגע של שחין או מכווה אינה מטמאה. הסיבה לכך היא שבשר חי נחשב לכזה רק כאשר הוא מוקף בעור טבעי, מה שאינו מתקיים בתוך צלקת של כוויה.
שנית, אם הנגע התפשט, אך צבעה של ההתפשטות החדשה הוא "בהק" (לבן עמום שאינו מראה צרעת מובהק), ההתפשטות אינה נחשבת ואינה מטמאה.
לבסוף, הכתוב מדגיש שאין מראה חמישי לצרעת; הנגע מטמא אך ורק אם הוא תואם במדויק לארבעת מראות הלובן הספציפיים שהוגדרו, הנראים עמוקים בעור כקרום של ביצה.