הפסוק מציג את אחד הפרדוקסים המעניינים בדיני הצרעת: אדם שגופו התכסה כולו בנגע הופך לטהור, אך ברגע שמופיע בו שוב בשר בריא, מקצתו הופכת אותו לטמא [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב פותח במילים וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ. הפרשנים שואלים מדוע התורה משתמשת בפועל אקטיבי של טומאה, בניגוד לטומאות היוצאות מגוף האדם שבהן משתמשים בשם התואר. ההסבר לכך הוא שטומאה זו אינה חלה מאליה, אלא תלויה לחלוטין באבחנתו ובפסיקתו של הכהן; אף על פי שהתורה קובעת שהבשר טמא, נדרש שהכהן יראה אותו ויטמא אותו בפועל [ביאור יש"ר, מלבי"ם, אילת השחר, ביאור שטיינזלץ].
כפילות המילים בפסוק נראית לכאורה מיותרת, אך היא באה ללמד כלל גורף: בכל מקרה שבו נטהר המצורע בעקבות פריחת הנגע על פני כל גופו, חזרתו של בשר חי תחזיר אותו למצב של טומאה. דין זה תקף ללא קשר לשלב שבו היה המצורע לפני כן – בין אם בתחילת התהליך, בין אם בסוף שבועות ההסגר, ובין אם לאחר שכבר נפטר [תורה תמימה, מלבי"ם]. חזרה זו לטומאה מתרחשת גם אם הבשר החי מתגלה במקומות חריגים כמו ראשי האיברים, שלרוב אינם מקבלים טומאת נגעים בפני עצמם [תורה תמימה, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. המשמעות של הופעת הבשר החי היא שכל פריחת הנגע הקודמת נחשבת כעת בחזרה לנגע טמא [רד"צ הופמן].
התורה ממשיכה ומדגישה: הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא. הדגשה זו נועדה למעט ולהוציא מקרים אחרים. ראשית, היא מלמדת שרק חזרתו של בשר חי מחזירה את הטומאה, ולא הופעה מחודשת של שער לבן או כתם בהיר [ביאור יש"ר, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. שנית, המילה הוּא ממעטת מצב שבו האדם היה נגוע כולו בלבן מלכתחילה. אדם כזה מוגדר כטמא מתחילתו, ואם יופיעו בו פתאום ראשי איברים של בשר חי, הוא לא יטמא מחמתם, משום שדין החזרה לטומאה תקף רק למי שפריחת הנגע טיהרה אותו קודם לכן [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
בסיום הפסוק נכתב צָרַעַת הוּא. הפרשנים מתעכבים על השימוש בלשון זכר (הוּא), שכן המילה "צרעת" היא בלשון נקבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכינוי הגוף אינו מתייחס למילה צרעת, אלא חוזר אל המילה הַבָּשָׂר המופיעה קודם לכן, שהיא מילה בלשון זכר [רש"י, מזרחי, חזקוני]. בעוד שאת המילים טָמֵא הוּא ניתן היה לפרש כמתייחסות לאדם הטמא, המילים צָרַעַת הוּא מחייבות את ההבנה שהן מתייחסות לבשר עצמו [גור אריה]. פירוש זה מעורר קושי מסוים, שהרי הבשר החי אינו הצרעת עצמה אלא רק סימן המעיד עליה, ולכן ההסבר המקובל הוא שהדבר נובע מאילוצי הדקדוק והשפה של הפסוק [ברכת אשר].