בדיקת החשד לצרעת בראש או בזקן דורשת מעקב קפדני אחר התפתחות הנגע לאחר שבוע של הסגר, כדי להכריע האם המחלה התפשטה או נעצרה. הבדיקה נערכת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מאז הראייה הראשונה של הכהן [רלב"ג]. הדגשת המילה "ביום" באה ללמד שהבדיקה חייבת להיעשות ביום ולא בלילה. אף על פי שנתק אינו דורש אבחנה בין ארבעה גווני לובן כמו צרעת העור, ולכן היה ניתן לחשוב שאין חובה לבדוק אותו באור יום, הכתוב מדגיש שגם כאן נדרש יום [מלבי"ם].
התורה מתארת את מצב הנגע על דרך השלילה: וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק וכן וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב. רוב הפרשנים מסכימים כי ניסוח זה בא ללמד אותנו מכלל לאו על מכלל הן: אם הנגע כן התפשט או שכן הופיע בו שיער צהוב, האדם טמא. הפרשנים מדגישים כי אף שכתוב "ולא היה בו", ו"ו החיבור משמשת כאן למעשה במשמעות של "או". כלומר, די באחד משני הסימנים הללו, פשיון או שיער צהוב, כדי לטמא את האדם לחלוטין ואין צורך שיופיעו שניהם יחד [מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, גור אריה]. השימוש בלשון שלילה ("לא פשה") במקום לכתוב שהנגע נשאר כפי שהיה, נועד במכוון כדי לאפשר לנו לדייק הלכה זו [משכיל לדוד].
הכתוב מציין במפורש את התפשטות הַנֶּתֶק (קרחת) ולא משתמש במילה הכללית "נגע". מכאן נלמד שההתפשטות אינה חייבת להיות באותו גוון של הנגע המקורי, אלא עצם נשירת השיער והתרחבות הקרחת נחשבת לפשיון [פירושי רד"צ הופמן]. פשיון זה מעיד על כך שהעיפוש והמחלה מתחזקים בגוף [רלב"ג]. בשלב זה של הבדיקה, לפני שמגלחים את השיער שסביב הנגע, הפשיון הנבדק הוא כללי, ורק לאחר מכן בודקים אם הפשיון התפשט בעור עצמו [שד"ל].
סימן הטומאה השני הוא שֵׂעָר צָהֹב, שמשמעותו שיער דק [רלב"ג] שצבעו אדמדם או נוטה לזהב [ברכת אשר]. התורה מדייקת וכותבת וְלֹא הָיָה בוֹ, ולא כותבת שהשיער "לא הפך" לצהוב. מכאן נלמד שהשיער הצהוב מטמא גם אם הוא קדם להופעת הנתק ולא הפך לצהוב רק בעקבותיו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בנוסף, השמטת המילה "דק" בפסוק זה יכולה לרמז שלפי חלק מהדעות השיער אינו חייב להיות בהכרח דק כדי לטמא [מלבי"ם].
לבסוף, הכהן בוחן את עומק הנגע: וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר. מראה עמוק בדרך כלל מבשר על תחילת צמיחתו של שיער צהוב דק [ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן]. עם זאת, גם אם הנגע אינו נראה עמוק מהעור, וגם אם לא התפשט ולא הצמיח שיער צהוב, האדם עדיין אינו מוגדר כטהור. במצב כזה, שבו הנגע נותר כפי שהיה ללא סימני טומאה מובהקים, נדרש הסגר נוסף של שבוע ימים כדי להמשיך ולעקוב אחר מצבו [רלב"ג, ביאור יש"ר].