כאשר אדם נבדק בחשד לצרעת בראש או בזקן והנגע לא השתנה לאחר שבוע ההסגר הראשון, התורה דורשת לבצע פעולת גילוח מדויקת סביב האזור הנגוע לקראת שבוע הסגר נוסף. מטרת ההמתנה לשבוע השני היא משום שבשבוע הראשון נדיר שהנגע פושה ומתרחב, אך לקראת השבוע השני החשש להתרחבות גובר, ולכן נדרש מעקב ברור ומדויק יותר [העמק דבר].
השימוש בפועל וְהִתְגַּלָּח בבניין התפעל, ולא במילה "וגילח", אינו מקרי ומלמד על אופי הפעולה. הפרשנים מסכימים כי צורה דקדוקית זו מבדילה גילוח זה מהגילוח הסופי של טהרת המצורע בשלושה אופנים מרכזיים: ראשית, הגילוח יכול להיעשות על ידי האדם עצמו או על ידי כל אדם אחר, ואין חובה שייעשה דווקא על ידי הכהן. שנית, ניתן להשתמש בכל אמצעי להסרת השיער, כגון מספרים או סם מיוחד, ואין חובה להשתמש בתער. שלישית, צורת ההתפעל מורה על פעולה מוחלטת שחייבת להיעשות בכל מצב, ולכן אדם חייב להתגלח גם אם הוא נזיר שבאופן רגיל חל עליו איסור חמור להסתפר [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן, חזקוני].
הציווי וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ מעורר שאלה הגיונית שנידונה בהרחבה: הרי משמעות המילה "נתק" היא אזור שהשיער נשר ממנו ונותר קירח, ואם כן, כיצד ניתן לגלח מקום שאין בו שיער?
על כך מציעים הפרשנים שני כיווני חשיבה המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה מתמקדת בפשט הכתוב ובאזור הנתק עצמו. לפי גישה זו, האיסור הוא להעביר תער על העור הקירח, שכן גירוד העור עלול לעורר צמיחת שיער מלאכותית שתשבש את אבחון הנגע [רמב"ן]. בנוסף, אם נותרו בתוך הנתק שערות צהובות המהוות סימן טומאה, חל איסור חמור לגלח או לתלוש אותן כדי לא להעלים את סימני הנגע [תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן].
הגישה השנייה, המקובלת על רוב הפרשנים בעקבות מדרש ההלכה, מסבירה שהמילה אֶת משמעותה כאן "עם" או "סמוך ל-". כלומר, הציווי אינו עוסק בקרחת עצמה, אלא בגבולותיה. על האדם לגלח את כל השיער שמסביב לנגע, אך להותיר שורת שיער דקה, ברוחב של שתי שערות, הצמודה לנתק מכל עבריו [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם, ברטנורא].
מטרת השארת שערות אלו היא לספק לכהן קו גבול ברור שבעזרתו יוכל לבחון אם הנגע התפשט. אם הקרחת תגדל, היא תגרום לנשירת השערות הסמוכות או שתפרוץ אל מעבר להן אל תוך האזור המגולח, וכך יוכח הפשיון [רש"י, חזקוני, בכור שור, משכיל לדוד]. מתוך הלכה זו יש שלמדו כי נגע הנתק אינו מתאפיין בהכרח בשינוי צבע העור אלא רק בנשירת השיער, שכן לו היה שינוי גוון ניכר בעור, לא היה צורך בגבול של שערות כדי להבחין בהתפשטותו [רש"ר הירש].
בסיום התהליך נאמר וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית, ובכך מועבר האדם למצב ביניים של המתנה [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה בפרק זמן של שבעה ימים נובעת מכך שזהו מחזור טבעי משמעותי, המקביל לרבע ממחזור הלבנה, שבו ראויים להתרחש שינויים פיזיולוגיים וטבעיים בגוף האדם ובמצב הנגע שיאפשרו לכהן להגיע להכרעה ברורה [רלב"ג].