תופעת הצרעת בבגדים היא פגע על-טבעי שנועד לאותת לאדם. פסוק זה מפרט את התנאים החזותיים ואת סוגי החומרים שבהם מופיע הנגע, ומגדיר את השלב שבו מתעורר הצורך בהתערבות הכהן.
המילים יְרַקְרַק ואֲדַמְדָּם מתארות מראה צבע חריג שאינו טבעי, אשר ניכר כי צמח מתוך הבגד עצמו [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפל האותיות בשורש המילה נועד להדגיש הפלגה וחוזק, כלומר מדובר בירוק שבירוקים ובאדום שבאדומים [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. חיזוק לגישה זו נמצא בכך שבהמשך הפרשה התורה מטהרת נגע בעל מראה "כהה", ומכאן שהטומאה חלה דווקא בצבע עז ומובהק [העמק דבר]. מנגד, קיימת גישה הסבורה כי כפל האותיות מצביע דווקא על חולשה וחיסרון, כלומר צבע דהוי שאינו אדום או ירוק מוחלט [אבן עזרא, אבי עזר]. באשר לגוון המדויק של המראה היְרַקְרַק, קיימת מחלוקת האם מדובר בצבע צהוב עז כשעווה וחלמון, או בצבע ירוק מבריק ככנף טווס ועלי דקל [העמק דבר, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. מבחינה דקדוקית, המילה אֲדַמְדָּם נהגית עם דגש באות דל"ת השנייה [מנחת שי].
המילה "או" המפרידה בין הצבעים מלמדת שהנגע אינו מטמא אם הוא מורכב מצבע מעורב של ירוק ואדום יחד. עם זאת, פתיחת הפסוק בלשון יחיד, וְהָיָה, מרמזת שאם יש בבגד כתם ירוק טהור וכתם אדום טהור, הם מצטרפים יחד כדי להשלים את השיעור המינימלי לטומאה, שהוא בגודל של כגריס [תורה תמימה, אדרת אליהו].
התורה מפרטת את החומרים הנגועים: בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר. שינוי סדר החומרים לעומת פסוקים קודמים באותה פרשה נועד ללמד ששני המראות חלים באותה מידה על כל סוגי החומרים הללו [ביאור יש"ר]. הפירוט המדוקדק בא להוציא חפצים נלווים; הנגע מטמא רק את הבגד או העור עצמם, ולא חוטים בולטים או תוספות עץ המחוברות אליהם [העמק דבר, תורה תמימה, אדרת אליהו]. המילה בָעוֹר מתייחסת ספציפית לעור בהמה [ברכת אשר]. עור זה נטמא רק אם הוא משמש ככלי לצרכי אדם, החל מאוהלי עור גדולים ועד לכלים קטנים, אך רצועות סנדלים שאינן מחוברות לסנדל אינן נחשבות כלי ואינן נטמאות [רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו]. כמו כן, דיני הצרעת חלים רק על עור בצבעו הטבעי, והתורה מוציאה מכלל זה עורות שנצבעו בידי אדם [רבנו בחיי, רלב"ג].
סיומו של הפסוק, נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן, מעורר שאלה: כיצד ניתן לקבוע שזהו נגע צרעת עוד בטרם פסק הכהן את דינו? התשובה היא שקביעה זו באה ללמד שדין הצרעת חל על כל בגד ללא קשר למעמד בעליו, בין אם הוא בגד יוקרתי של עשיר, בגד פשוט של עני, או אפילו בגד בלה המלא בטלאים [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בניגוד לצרעת הגוף הדורשת סימנים נוספים כמו שיער לבן או פשיון, בצרעת הבגד עצם קיומו של הצבע העז, אם הוא נשאר בעינו לאחר ימי ההסגר, מהווה סימן טומאה מוחלט [ביאור יש"ר]. על כן, בכל מקרה של הופעת כתם כזה, קיימת חובה מוחלטת להראותו לכהן, והמילה וְהָרְאָה נהגית בקמץ תחת האות ה"א [ביאור שטיינזלץ, מנחת שי].