לאחר פירוט דיני הצרעת המופיעים בעור הבשר, התורה עוברת לעסוק בקטגוריה חדשה של נגעים המופיעים באזורים השעירים של הגוף, שלהם מאפיינים וחוקים שונים.
המילים וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה באות ללמד כי למרות שבאופן טבעי לנשים אין זקן, אם אשה גידלה זקן, חוקי הטומאה הללו חלים גם עליה [אור החיים, רלב"ג, בכור שור]. מנגד, יש המציינים כי הרֹאשׁ משותף לשני המינים, ואילו הזָקָן מכוון בעיקר לגברים [חזקוני, ביאור יש"ר]. בנוסף, המילה "או" באה לרבות אנשים שמינם אינו מוגדר, כגון טומטום ואנדרוגינוס [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בהקשר זה, יש המעירים כי בהמשך הפרשה, כאשר התורה מדברת על חוקי התקרחות טבעית, מוזכר רק האיש, משום שנשים אינן נוטות להתקרח באופן טבעי בשל לחות גופן [אבן עזרא].
השימוש בלשון היחיד בּוֹ (בתוכו), במקום בלשון רבים "בהם" כפי שהיה מתבקש לאחר ציון איש ואשה, נדרש כרמז למקרה הלכתי מורכב של "נתק בתוך נתק" – מצב שבו ישנה קרחת פנימית המוקפת בטבעת שיער, שמוקפת בתורה בקרחת נוספת [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הופעת נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן מגדירה מחלה ספציפית הנקראת "נתק", אשר פוגעת אך ורק במקומות שבהם צומח שיער [רש"י, רלב"ג], ומוציאה מכלל זה אזורים שעירים אחרים בגוף, כגון הגבות [צפנת פענח, ברכת אשר]. גבולות הזָקָן לעניין זה מוגדרים אנטומית החל ממפרק הלחי ועד לפיקת הגרגרת שבצוואר [רש"ר הירש, מלבי"ם, פירושי רד"צ הופמן].
הפרשנים מסכימים כי מטרת הפסוק היא להבדיל בין נגע בעור לבין נגע במקום שיער. בעוד שבעור הבשר סימן הטומאה המחליט הוא הופעת שיער לבן, במקום שיער סימן הטומאה הוא צמיחת שיער צהוב ודק [רש"י, רמב"ן, ביאור יש"ר]. המילה "או" מלמדת על הפרדה מוחלטת והיעדר צירוף בין הרֹאשׁ לזָקָן – הם אינם מצטרפים יחד כדי להשלים את הגודל המינימלי הנדרש לטומאה, והנגע אינו יכול להתפשט מאזור אחד למשנהו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
קיימת מחלוקת באשר למהותו המדויקת של הנתק. יש הסבורים כי הנגע דורש שינוי של ממש במראה העור עצמו, בדומה לנגעי בשר רגילים [רמב"ן בתחילת דבריו, העמק דבר]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעצם נשירת השיער ועקירתו מהשורש, היוצרת קרחת קטנה, היא היא הנגע, גם ללא שינוי בצבע העור [רמב"ן, פירושי רד"צ הופמן].
הפרשנים מבחינים בבירור בין "נתק" לבין התקרחות רגילה. גישה אחת מסבירה את ההבדל באופן גיאוגרפי: הנתק הוא קרחת נקודתית באמצע הראש המוקפת בשיער, בעוד שהתקרחות רגילה מתחילה מקצות הראש, כגון המצח או העורף [רמב"ן, רש"ר הירש]. גישה שנייה מסבירה את ההבדל מבחינה רפואית: הנתק הוא מחלה ונשירת שיער זמנית הניתנת לריפוי, הנובעת מהצטברות ליחה, ואילו התקרחות היא תהליך קבוע שאין לו תרופה [רמב"ן בשם חכמי צרפת, רלב"ג, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן].
ברובד הרוחני, יש המעניקים משמעות למיקום הנגעים הללו: נגע ברֹאשׁ מגיע כעונש על מחשבות רעות שמקורן במוח, ואילו נגע בזָקָן, המהווה את הדרת הפנים של האדם, מגיע כעונש על חטא החנופה, שבו האדם מציג לחברו פנים שקריות וצבועות [שפתי כהן].