בסיום השבוע הראשון להסגר החפץ החשוד כנגוע, נערכת בדיקה חוזרת הקובעת את המשך הטיפול בו. הכתוב עוסק במצב ביניים שבו הכתם נותר כפי שהיה, ללא שינוי בממדיו.
המילים וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן מתייחסות לבדיקה הנעשית בתום שבעת ימי ההסגר הראשונים [ביאור שטיינזלץ]. הקביעה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה מגדירה מצב המכונה בפי הפרשנים "עומד", כלומר הנגע נותר במקומו ולא התפשט בגודלו. בשלב זה ההתייחסות היא אך ורק לממדי הנגע, ולא לשאלה אם חל שינוי בגוון המראה שלו, עניין הנידון בהמשך הפרשה [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
מכיוון שהנגע לא התפשט במהלך השבוע הראשון, החפץ אינו נפסל ונשרף מיד, אך הוא גם אינו מטוהר. הוא זקוק לתקופת הסגר שנייה, אך בטרם יוסגר שוב, יש לטפל במקום הכתם [רלב"ג, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. הפרשנים מסכימים כי פעולת הכיבוס הנדרשת בשלב זה אינה טבילה טקסית לשם היטהרות, אלא ניקוי פיזי ויסודי של מקום הנגע בלבד, באמצעות חומרי ניקוי כדוגמת נתר ובורית. מטרת הניקוי היא לשמש כמבחן מעשי: אם מדובר בלכלוך חיצוני גרידא, הוא יוסר בעקבות הכיבוס, אך אם הנגע טבוע באופן מהותי בסיבי הבגד או בעור, הוא לא יעלם [רלב"ג, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
הפסוק חוזר ומפרט את כל סוגי החומרים: בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר. חזרה זו אינה מקרית, והיא נועדה ללמד שחובת הכיבוס הפיזי של הכתם בניסיון להסירו חלה על כל סוגי הפריטים ללא יוצא מן הכלל, לרבות כלי עור [העמק דבר].