תהליך האבחון של מחלת הצרעת, שהיא פגם גופני ורוחני כאחד, דורש בחינה מדוקדקת של הכהן. הליך זה אינו רפואי גרידא, אלא נושא בחובו משמעויות עמוקות של טהרה, תשובה והתבוננות רוחנית, כאשר הכהן נדרש לבחון את תסמיני הנגע, את סדר הופעתם ואת השפעתם על גוף האדם.
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר
הכהן נדרש להתבונן בנגע באופן מעמיק ומקיף. רוב הפרשנים מסכימים כי הכהן חייב לראות את הנגע ואת העור הבריא שסביבו בו-זמנית, כדי לעמוד על ההבדלים ביניהם וכדי לוודא שהנגע נמצא במקום שבו הוא יכול להתפשט. הראייה הכפולה המוזכרת בפסוק מלמדת שעל הכהן לראות את הנגע כולו כאחד, ולכן נגעים המופיעים בקצות האיברים (כמו קצה החוטם), שאי אפשר לראותם במבט אחד רציף, אינם מטמאים [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו]. מעבר לפן ההלכתי, ישנה כאן גם הוראה מוסרית לכהן: כאשר הוא בוחן אדם, עליו לראות את האדם כולו ואת כלל מעלותיו, ולא להתמקד רק בחסרונותיו ובנגעיו [פרדס יוסף].
וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן
המילה "שֵׂעָר" מוגדרת כשם קיבוצי, ולכן רוב הפרשנים מסכימים שהכוונה היא לכל הפחות לשתי שערות, בניגוד למילה "שערה" המציינת חוט שיער בודד. תנאי הכרחי לטומאה הוא סדר הופעת התסמינים: הנגע חייב להופיע ראשון, והוא זה שגורם לשערות להפוך ללבנות. אם השערות היו לבנות עוד לפני הופעת הנגע, האדם טהור, שכן הלבנתן לא נגרמה מחמת המחלה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רלב"ג]. בנוסף, שורש השערות חייב להיות בתוך הנגע עצמו, גם אם קצותיהן נוטים החוצה [תורה תמימה, ביאור יש"ר].
הפיכת השיער ללבן מהווה סימן טומאה משום שהיא מעידה על חולשה, מיתת הבשר ואיבוד חיוניותו, בדומה לשיער המלבין לעת זקנה [בכור שור, חזקוני, דעת זקנים, כלי יקר]. מבחינה רוחנית, הלובן מסמל היעדר כוח וחיים, והוא עונש המגיע לעיתים על התנהגות של צרות עין, הלבנת פני חבר ברבים או הליכה בעקמומיות [פרדס יוסף, שפתי כהן].
וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ
הפרשנים כולם מסכימים כי הנגע אינו שקוע פיזית מתחת למפלס העור, אלא מדובר באשליה אופטית – הוא רק נראה עמוק למראית עין. עם זאת, קיימת מחלוקת ממה נובע מראה זה:
הגישה הראשונה סוברת כי כל מראה לבן נראה עמוק מן העור, בדיוק כפי שאור השמש הבהיר נראה עמוק יותר מאשר אזור מוצל [רש"י, מזרחי].
הגישה השנייה חולקת וטוענת שלא כל צבע לבן נראה עמוק. רק נגע שהוא לבן עז ובוהק כשלג (הנקרא "בהרת") מפזר את כוח הראייה של המסתכל ויוצר תחושה של עומק. לעומת זאת, נגע בעל לובן עמום יותר (כמו "שאת") נראה מוגבה או שווה לעור, ולא עמוק. לכן, המילה "עמוק" מתייחסת ספציפית לבהרת [רמב"ן, שד"ל, רד"צ הופמן].
ברובד הסוד, העומק מסמל את הסתלקות צלם ה' וזיו החיים מן האדם בעקבות שלטון הרע בו, מה שניכר כחיסרון ושקיעה בעורו [אור החיים].
נֶגַע צָרַעַת הוּא
התורה משתמשת במונחים משתנים לתיאור המחלה כדי להצביע על שלביה השונים: "נגע" מתאר את ההתחלה, "נגע צרעת" את ההחמרה, ו"צרעת" את התכלית. שינויים אלו נועדו לעורר את האדם לתשובה במהלך ימי ההסגר [ספורנו]. כמו כן, המונח הכפול משלב את שני סימני הטומאה האפשריים: "נגע" רומז לטומאת השיער הלבן, ו"צרעת" רומזת לטומאת בשר חי בתוך הכתם [מלבי"ם].
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ
הטומאה אינה חלה מעצמה עם הופעת התסמינים, אלא תלויה לחלוטין בהכרזתו המילולית של הכהן. על הכהן לומר לאדם במפורש "טמא אתה" [רש"י, חזקוני, גור אריה]. אם האדם תלש את השערות הלבנות לפני שבא אל הכהן, הכהן אינו יכול לטמא אותו, שכן עליו לראות את סימני הטומאה בעיניו [תורה תמימה, משכיל לדוד]. העובדה שהטומאה נתונה בידי הכהן, שתפקידו בדרך כלל לכפר ולטהר, מדגישה כי ה' מסכים עם החלטת הכהן להטיל טומאה זו על האדם, עד אשר ישוב בתשובה וה' יבער ממנו את נגעו [אור החיים].