שלא כבצרעת הגוף, טומאת בגדים אינה נקבעת באופן מוחלט בראייתו הראשונה של הכהן. רק בראייה חוזרת ביום השביעי, כאשר מתברר כי הנגע התפשט, ניתן להכריז על הבגד כטמא, וזהו אות משמים המורה כי יש להרחיק את הבגד [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הכתוב מציין כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד, הוא מלמד שהתפשטות הנגע מטמאת אפילו אם היא זעירה ביותר וסמוכה לנגע המקורי. התוספת של המילה בַּבֶּגֶד באה ללמד שגם אם הנגע החדש הופיע במקום רחוק מהכתם הראשון, הוא עדיין נחשב לפשיון [תורה תמימה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. העובדה שהתורה מתמקדת בחומרים מסוימים ולא מזכירה בדים כמו משי או צמר גפן, נובעת מכך שהכתוב מדבר על המצוי וההווה, או משום שנגע הצרעת כלל אינו פוגע בחומרים אלו [אבן עזרא, פרדס יוסף].
לגבי טומאת עורות, המילים אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה מבהירות שרק עור שעבר עיבוד ונועד לשימוש כלשהו יכול להיטמא, ולא עור גולמי [ברכת אשר]. הגדרה זו מרחיבה את הדין גם לעורות המשמשים ככיסוי לאוהלים; אף על פי שכעת אינם נחשבים לכלים רגילים, בעתיד כשיפורק האוהל הם יהיו ראויים למלאכתם, ולכן הם מקבלים טומאה [תורה תמימה]. יתרה מכך, הכתוב מדגיש שהפשיון חייב להיות בגוף הבגד או העור. עם זאת, אם חתכו חתיכה מעור שהיה בהסגר וחיברו אותה לכלי עץ או מתכת, ולאחר מכן הנגע התפשט על אותה חתיכה, הדבר נחשב כפשיון המטמא את בגד העור המקורי שממנו נלקחה [העמק דבר].
המילה הייחודית מַמְאֶרֶת זוכה לניתוח מעמיק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש של "סילון ממאיר", שמשמעותו קוץ מכאיב [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, אבי עזר, אוהב גר, שפתי חכמים]. בדומה לקוץ, הצרעת הזו מביאה עמה חסרון, הפסד ופגיעה ללא תקנה [רשב"ם, חזקוני, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. פרשנות זו מצביעה על הבדל מהותי בין צרעת הגוף לצרעת הבגד: בעוד שלאדם המצורע יש תרופה ורפואה לאחר זמן, לבגד מוחלט אין כל תקנה אלא שריפה כליל, ממש כשם ששורפים קוצים [ביאור יש"ר, פענח רזא].
לצד הפירוש המילולי, קיים רובד מדרשי הדורש את המילה מַמְאֶרֶת מלשון מארה וקללה. המשמעות היא שהוטלה בבגד קללה האוסרת ליהנות ממנו לחלוטין [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. חלק מהמדקדקים מציינים שאמנם מבחינה לשונית המילה אינה נגזרת ישירות מהשורש של קללה, אך התורה בחרה להשתמש בביטוי זה במכוון כדי שניתן יהיה לדרוש ממנו את איסור ההנאה [אבן עזרא, אבי עזר]. איסור זה חמור במיוחד בבגד שהוחלט לטומאה; בעוד שבגד הנמצא רק בהסגר יכול להינצל ולהיות מותר בהנאה אם קורעים אותו לחתיכות קטנות, בגד מוחלט שמיועד לשריפה אינו ניצל על ידי קריעה, וכל חלקיו נותרים אסורים בהנאה [תורה תמימה, רש"ר הירש, פענח רזא].