ויקרא, פרק י״ג, פסוק נ״א

בשונה מצרעת הגוף, טומאת בגדים אינה נקבעת מיד אלא רק כאשר הכהן שב וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אם יתברר כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב, כלומר התפשט אפילו במעט או הופיע במקום מרוחק בבד, או שהתפשט אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה שעבר עיבוד ונועד לשימוש, הדבר מהווה אות משמים. הכתוב מגדיר זאת כצָרַעַת מַמְאֶרֶת, מונח המתאר נזק חסר תקנה הדומה לקוץ מכאיב, וכן קללה האוסרת לחלוטין כל הנאה מהפריט. משום כך הַנֶּגַע טָמֵא הוּא, ובשונה מאדם שיכול להתרפא, לבגד זה אין תקנה אלא שריפה כליל.