ויקרא, פרק י״ג, פסוק מ״ו

טומאתו של המצורע אינה קצובה בזמן, אלא נמשכת כׇּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, שכן הנגע הפיזי מעיד על קלקול פנימי ורוחני שטרם נרפא. מכיוון שגופו של המצורע עצמו הוא מקור הטומאה והתורה קובעת כי טָמֵא הוּא, עליו להיות מורחק בדרגה החמורה ביותר אל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה של ישראל, הלוויים והשכינה. במסגרת הרחקה זו נקבע כי בָּדָד יֵשֵׁב, כלומר עליו להיות מנותק מהחברה הכללית ואף מטמאים אחרים, הן כעונש על כך שגרם לפירוד חברתי באמצעות לשון הרע והן כדי למנוע הדבקה רפואית. למרות זאת הוא רשאי לשהות עם מצורעים כמותו, אך עליו לדעת כי כל חלל שבו יקבע את מוֹשָׁבוֹ הופך מיד לטמא בעצמו ועלול לטמא עוברי אורח טהורים.