כאשר אדם מובא אל הכהן לאבחון, הכהן בוחן את העור הנגוע כדי לזהות שינויים ביולוגיים ספציפיים המעידים על חולי גופני-רוחני עמוק. הופעתה של תופעה עורית מובהקת, המלווה בתסמיני משנה, היא זו שחורצת את דין הטומאה.
המילה וְהִנֵּה מצביעה על התפתחות חדשה או שינוי פתאומי במראה הנגע מאז שהאדם הבחין בו לראשונה או מאז הבדיקה הקודמת [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. הנגע עצמו מתואר כשְׂאֵת לְבָנָה, כלומר כתם לבן הנראה כמוגבה ובולט מעל פני העור, בניגוד לנגעים אחרים הנראים שקועים [שטיינזלץ, בכור שור, העמק דבר].
התסמין הראשון לטומאה הוא וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן. צבעו הטבעי של שיער האדם הוא כהה, והפיכתו ללבן מעידה על מחלה ושינוי הטבע [רבנו בחיי, אבן עזרא]. המילה וְהִיא מדגישה כי השאת הנוכחית היא זו שגרמה באופן ישיר לשינוי צבע השיער, ולא נגע ישן שקדם לה [תורה תמימה, מלבי"ם, הופמן]. כדי להיחשב כסימן טומאה, נדרשות לפחות שתי שערות שהפכו ללבנות [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם], כאשר קביעת צבע השיער הולכת תמיד אחר שורש השערה [רבנו בחיי].
התסמין השני הוא וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בצמיחה של רקמת בשר אדומה, בריאה ומרגישה בתוך הנגע הלבן [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ, הופמן, ביאור יש"ר], אם כי יש המפרשים זאת כבשר חולה וספוגי [שד"ל]. אף על פי שסימן זה מוזכר כאן בהקשר של שאת, הפרשנים מסכימים כי הופעת "בשר חי" מהווה סימן טומאה בכל סוגי הנגעים המרכזיים [רש"י, מזרחי, ברטנורא, גור אריה].
אף על פי שהפסוק מקשר בין שני התסמינים בו"ו החיבור (וּמחית), הפרשנים מסכימים כי אין צורך בהופעת שניהם יחד. ו"ו החיבור משמשת כאן במשמעות של "או" – די בשיער לבן לבדו, או בבשר חי לבדו, כדי לטמא את האדם [רמב"ן, טור הארוך, שפתי חכמים, רלב"ג].
אם כל סימן עומד בפני עצמו, מדוע הכתוב חיבר אותם יחד בפסוק אחד? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהחיבור נועד ללמד אותנו מהו הגודל המינימלי הנדרש כדי שנגע ייחשב לטמא. הנגע חייב להיות גדול מספיק כדי שיוכל להכיל בתוכו, תיאורטית, גם מקום לשתי שערות לבנות וגם שטח של בשר חי (שאף הוא כגודל שתי שערות). מחישוב זה גזרו חז"ל שגודל הנגע המינימלי הוא כגודל של "גריס" – שטח ריבועי של 36 שערות [אור החיים, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, הופמן].
בנוסף, הכתוב מדגיש שהבשר החי חייב להיות בַּשְׂאֵת, כלומר מוקף ומבוצר מכל עבריו על ידי הנגע הלבן, כפי שמבצר מוקף בחומה. פרט זה קריטי לאבחון: תהליך ריפוי טבעי של פצע מתחיל תמיד מהשוליים כלפי פנים. לכן, אם ישנו בשר בריא באמצע הנגע אך השוליים נותרו נגועים, אין זה סימן להחלמה, אלא הוכחה לכך שהריקבון מגיע מעומק הגוף ונדחף החוצה אל העור, ולכן זהו סימן מובהק לטומאה [תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף]. כמו כן, מילה זו מלמדת שהבשר החי חייב להיות בתוך השאת עצמה, ולא בתוך נגע משני כמו שחין או כוויה [מלבי"ם].