כאשר אדם נבדק על ידי הכהן בחשד לצרעת שהתפתחה על גבי שחין (פצע מוגלתי מתרפא), הכהן בוחן את התפתחות הנגע לאחר ימי ההסגר [שטיינזלץ]. בשונה מנגעי עור אחרים, בשחין בשר חי (מחיה) אינו מהווה סימן לטומאה, ולכן נותרו רק שני סימנים הקובעים את טומאתו: הופעת שיער לבן או התפשטות הנגע [ביאור יש"ר].
הכתוב משתמש בלשון כפולה ואם פשה תפשה, וכן משמיט את ציון "היום השביעי" המופיע בנגעים אחרים. שינוי זה נועד ללמד שהתפשטות הנגע מטמאת בכל עת – בין אם היא מתרחשת במהלך ימי ההסגר, ביום השביעי עצמו, ובין אם היא מופיעה ימים רבים לאחר שהאדם כבר הוכרז כטהור [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. התפשטות זו בעור מתייחסת ספציפית לעור השחין בלבד ולא לעור הבשר הרגיל. הפרדה זו מלמדת שצרעת השחין וצרעת העור הן שתי קטגוריות נפרדות שאינן מצטרפות זו לזו, ונגע מאחת אינו יכול להתפשט אל תוך השנייה [רלב"ג].
כאשר הכהן פוסק את הדין, נאמר וטמא הכהן אותו. השימוש במילה הנפרדת אותו (במקום "וטמאו") נועד להדגיש דרישה לוודאות מוחלטת. הכהן מטמא רק כאשר הדבר ברור, אך במקרה של ספק – האדם טהור. עם זאת, כלל זה תקף בעיקר לפני שהכהן קבע סטטוס ראשוני של טומאה; ברגע שהנגע כבר הוחלט כטמא, ספקות עתידיים לא יטהרו אותו [תורה תמימה]. קיימת מחלוקת למה בדיוק מתייחסת המילה אותו בהקשר של ודאות זו. גישה אחת גורסת שהיא מתייחסת לאדם עצמו, ולכן הספק מטהר רק כאשר הוא נוגע לסטטוס של האדם. לעומת זאת, חכמים סבורים שהמילה מתייחסת לנגע (שהוא שם עצם בזכר), ולכן נדרשת ודאות מוחלטת של הכהן לגבי זהותו הספציפית של הנגע הטמא, ואין די בידיעה הכללית שהאדם טמא [מלבי"ם].
ההכרזה נגע הוא מבהירה שהתפשטות הכתם אינה תוצאה טבעית של דלקת השחין, אלא נגע צרעת של ממש [פירושי רד"צ הופמן], והיא מתייחסת לסוגי הנגעים המכונים "שאת" או "בהרת" [רש"י]. המילה הוא נכתבת בפסוק באות ו"ו (לשון זכר), אך מנוקדת בחיריק ונקראת כ-"היא" (לשון נקבה) [מנחת שי]. מבחינה דקדוקית, הקריאה בלשון נקבה נובעת מכך שהיא חוזרת אל השאת או הבהרת, שהן מילים בלשון נקבה [חזקוני]. ברובדי עומק נוספים, הכתיב הזכרי והקריאה הנקבית משקפים את מקור הפגם הרוחני שהביא לנגע. הדבר מצביע על כך שהצרעת מגיעה ככפרה על חטא, והשילוב בין זכר לנקבה מראה אם הפגם הרוחני פגע ברובד העליון של הנשמה (המשול לזכר) או ברובד התחתון של הנפש (המשול לנקבה) [שפתי כהן].