תופעת הצרעת איננה מחלה גופנית טבעית הנובעת מסיבות רפואיות, אלא פגע רוחני ונס אלוהי שנועד לאותת לאדם על פגמים בהתנהגותו המוסרית והדתית [ספורנו, תולדות יצחק, רקנאטי, חומש קה"ת]. הנגע מופיע כעונש או כאזהרה על חטאים ספציפיים, ובראשם לשון הרע, גאווה, חמדת ממון וצרות עין, והוא נועד לעורר את האדם לחזור בתשובה בטרם תחמיר פגיעתו [כלי יקר, שפתי כהן, חומש קה"ת, פני דוד].
התורה פותחת במילה אָדָם, המלמדת שדיני הצרעת חלים על איש, אשה ואפילו על תינוק בן יומו [אור החיים, תורה תמימה, רש"ר הירש, חזקוני, שטיינזלץ]. השימוש במונח זה, המבטא מעלה רוחנית גבוהה, מדגיש כי הנגע פוגע במי שראויים לשלמות אך חטאו, והוא פוגע דווקא בישראל [אור החיים, שפתי כהן, פרדס יוסף]. המילים כִּי יִהְיֶה מלמדות שדינים אלו תקפים רק ממתן תורה ואילך, ואינם חלים על נגעים שהיו קיימים קודם לכן [תורה תמימה, פירושי רד"צ הופמן].
הנגע מופיע בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – הכתוב מדגיש שהטומאה היא חיצונית בלבד ואינה חודרת לפנימיות הגוף, שכן נשמתו של האדם נותרת טהורה [אור החיים]. תוספת המילה "בשרו" באה לרבות גם מקומות בגוף שאינם מגדלים שיער, ולמעט את עור הראש והזקן שנידונים בנפרד [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני]. בנוסף, הערכת הנגע נעשית בהתאם לצבע עורו הספציפי של כל אדם [תורה תמימה, מלבי"ם].
הכתוב מונה שלושה סוגים של כתמים בעור, הנבדלים זה מזה במידת לובנם [רש"י, רמב"ן, ספורנו, מזרחי, רבנו בחיי]:
הסוג הראשון הוא שְׂאֵת, שצבעה כצמר לבן ונקי. משמעות המילה היא התנשאות וגובה, שכן בהיותה פחות בהירה מהבהרת, היא נראית בולטת וגבוהה יותר מהעור, כשם שצל נראה בולט לעומת אור השמש [רשב"ם, מזרחי, רש"ר הירש, נתינה לגר]. פרשנים אחרים קושרים מילה זו לשריפה ואש, שדרכה להתנשא כלפי מעלה [אבן עזרא, רמב"ן, טור הארוך].
הסוג השני הוא סַפַּחַת, מלשון טפלות וחיבור (כמו "ספחני נא"). זהו אינו אב נגע עצמאי, אלא שם כולל לנגעי משנה (תולדות) הטפלים ומצטרפים לנגעים העיקריים [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, אבן עזרא].
הסוג השלישי הוא בַהֶרֶת, הנגע הלבן והמבריק ביותר, שצבעו עז כשלג. שמו נגזר משורש בהירו"ת והארה [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, מלבי"ם, אבן עזרא, פירושי רד"צ הופמן].
מבחינה רעיונית, הפרשנים מקבילים את מראות הנגעים לשורשי החטאים: השְׂאֵת (לשון גובה) מסמלת את גסות הרוח והגאווה; הסַפַּחַת (לשון טפלות וחיבור) מסמלת את חמדת הממון שהוא טפל לאדם, או את ההתחברות לחברת רשעים; והבַהֶרֶת מסמלת את חטא לשון הרע שמלבין את פני חברו, או את המינות שבה האדם מצדיק ומלבין את מעשיו הרעים [כלי יקר, חומת אנך, שפתי כהן, מנחת עני].
כאשר הכתמים מופיעים, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת. המילה לְנֶגַע מציינת שהפגע הופך למורגש, כואב וניכר לעין [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. השימוש בלשון יחיד ("והיה" במקום "והיו") מלמד שסוגי הנגעים השונים מצטרפים זה לזה כדי להשלים את הגודל המינימלי הנדרש כדי להיטמא [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בשלב זה, הנגע עדיין אינו צרעת מוחלטת, אלא סימן אזהרה שעלול להתפתח לצרעת אם האדם לא יחזור בתשובה [טור הארוך, רבנו בחיי, פירושי רד"צ הופמן].
בשלב זה, וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. המילה וְהוּבָא מלמדת שיש להביא את המצורע אל הכהן אפילו בעל כורחו, או שהכוונה היא שיש לדווח לכהן על הנגע [ביאור יש"ר, חזקוני, שד"ל]. גזירת הכתוב היא שקביעת הטומאה והטהרה מסורה אך ורק בידי כהן. גם אם חכם ישראל מומחה זיהה את הנגע, פסיקתו אינה תקפה עד שהכהן – ואפילו הוא חסר ידע – יוציא מפיו את המילים "טמא" או "טהור" בהנחיית החכם [רש"י, מזרחי, אדרת אליהו, חזקוני, פירושי רד"צ הופמן].
הכתוב מדגיש שניתן לגשת אֶל אַחַד מהכהנים, כלומר די בכהן אחד ואין צורך בבית דין של שלושה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. המילה מִבָּנָיו באה לרבות אפילו כהנים בעלי מומים שפסולים לעבודת המקדש, אך המילה הַכֹּהֲנִים ממעטת "חללים" (כהנים שנפסלו מכהונתם) שאינם רשאים לטמא ולטהר [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח, חזקוני].
מבחינה רעיונית, הבאת המצורע דווקא אל הכהן נושאת מסר חינוכי עמוק: מכיוון שהצרעת נובעת מגאווה, לשון הרע וחמדת ממון, התיקון הראוי הוא מפגש עם אהרן ובניו – אוהבי ורודפי שלום שניקו עצמם מחטא הלשון, ענווים מוחלטים ("ונחנו מה"), ונטולי חמדת ממון שכן אין להם נחלה בארץ. ממידותיהם אלו ישאב המצורע את ההשראה לתיקון מידותיו וריפוי נגעיו [כלי יקר, חומש קה"ת, רקנאטי].