תופעת הצרעת בבגדים אינה תהליך טבעי, אלא נס המעיד על השגחה פרטית ומשמש כאות אזהרה מאת ה'. נגעים אלו באים בהדרגה – תחילה בקירות הבית, לאחר מכן בבגדים, ורק לבסוף בגופו של האדם – במטרה לעורר אותו לחזור בתשובה בטרם יפגע הנגע בגופו, והם נוהגים רק בארץ ישראל שהיא נחלת ה' [רבנו בחיי]. פסוק זה מתמקד בשלב הסופי של טהרת הבגד לאחר שהנגע טופל וחלף.
התורה מפרטת את סוגי החומרים: וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר. אזכור כלל הפרטים הללו בא ללמד שאפילו חוטי שתי וערב בנפרד, או כלי עור, שאינם מקבלים בדרך כלל טומאה רגילה, רגישים לטומאת הצרעת ודורשים את תהליך הטהרה המלא [העמק דבר]. באשר לכיבוס של כלי עור, השרייתם במים נחשבת כשלעצמה לכיבוס, בניגוד לבגדי בד הדורשים שפשוף של צד אחד במשנהו כדרך הכובסים [תורה תמימה].
השלב הראשון בתהליך הוא הניקוי: אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע. כיבוס זה מתבצע בסוף ימי ההסגר הראשון של הבגד, על פי ציווי הכהן [רש"י, ביאור יש"ר]. מדובר בפעולה של ניקוי פיזי באמצעות שבעה סממנים וחומרי ניקוי שנועדו להעביר את הכתם [רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. המילה וְסָר מלמדת שהנגע פסק וחדל [שד"ל]. התוספת של המילה מֵהֶם מדגישה שהנגע חייב להיעקר מכל חלקי הבגד לחלוטין ולא להשאיר כל רושם, ולא די בכך שהכתם רק זז מצד אחד של הבגד לצד אחר [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, אילת השחר]. עם זאת, גם אם מראה הבגד השתנה לצבע אחר שאינו מצבעי הנגעים, ואפילו לא חזר לגמרי למראהו המקורי, הרי הוא נחשב כמי שסר ממנו הנגע [רלב"ג].
לאחר שהנגע הוסר, מגיע השלב הסופי: וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנו הבדל מהותי בין הכיבוס הראשון לשני. בעוד הכיבוס הראשון נועד להסיר את הלכלוך ולהסגיר את הנגע, הרי שהכיבוס השני אינו אלא טבילה במקווה מים לשם טהרה [רש"י, חזקוני, מלבי"ם, אדרת אליהו, רש"ר הירש, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. הבחנה זו משתקפת גם בתרגום אונקלוס, המתרגם את הכיבוס הראשון כלשון הלבנה וניקוי, ואת הכיבוס השני כלשון טבילה [רש"י, נתינה לגר, מלבי"ם]. הסיבה שהבגד זקוק לטבילה היא משום שהיה נתון בספק טומאה בימי ההסגר, וכשם שאדם המתרפא מצרעתו זקוק לטבילה כדי לטהרו, כך גם הבגד [בכור שור]. כמו כן, חכמים מקישים את הכיבוס השני לראשון: כשם שהכיבוס הראשון נעשה מתוך כוונה ודעת, כך גם הטבילה צריכה להיעשות מדעת ולא כתוצאה מנפילה מקרית של הבגד למים [תורה תמימה].
נשאלת השאלה, מדוע התורה משתמשת בפועל וְכֻבַּס כדי לתאר טבילה? התשובה נעוצה בכך ששורש המילה כ.ב.ס קשור לשורש כ.ב.ש, שמשמעותו דחיקה, לחיצה והורדה ממעלה למטה. כשם שניקוי בגד נעשה על ידי דחיקת חלקי הבגד זה בזה, כך גם הטבילה נעשית על ידי כבישה ודחיקה של הבגד, שמטבעו צף על פני המים, כלפי מטה אל מתחת למים. לכן, כל מקום בתורה שבו מוזכר כיבוס בגדים בהקשר של טהרה מטומאה, הכוונה היא לטבילתם המלאה במקווה [הכתב והקבלה].