בדיקת נגע צרעת המופיע על גבי עור האדם דורשת אבחנה דקה, שכן לעיתים הנגע אינו מציג מיד את הסימנים המובהקים לטומאה, ויש להמתין ולהתבונן בהתפתחותו. הכתוב פותח במילה יִרְאֶנָּה, והפרשנים מדייקים מתוך התוספת הלשונית של כינוי הגוף שהכהן חייב לראות את הנגע כולו בבת אחת, ולא לבחון אותו מקטע אחר מקטע, כדי שלא יטעה בהערכת צבעו ועומקו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, אילת השחר]. כמו כן, מילת הפועל חסרה את האות ה"א בסופה, ונכתבה במקום "יראנה" או "יסגירנה" [אבן עזרא].
כאשר הכהן בוחן את הנגע, הוא מוצא כי אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן. כלומר, הנגע לא הפך לפחות שתי שערות ללבנות [רלב"ג]. הניסוח המדויק מלמד שאין שער לבן לא בתוך הנגע עצמו, ואף לא בחוט דק היוצא ונמשך ממנו החוצה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
נוסף על כך, הנגע מתאפיין בכך שוּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשמעות הדבר היא חולשה במראה הנגע: מכיוון שהצבע הלבן חלש יחסית – למשל, לבן כסיד ולא לבן בוהק כשלג – הוא אינו יוצר את האשליה האופטית של מראה העמוק ושפל מן העור [רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מדובר למעשה ב"תולדות", כלומר בדרגות המשניות והפחות בהירות של הנגעים העיקריים [רש"ר הירש, רד"צ הופמן], בנגע מסוג "שאת" שבטבעו אינו נראה עמוק [העמק דבר], או בנגע שלבנוניותו חלשה מהרף המינימלי הנדרש של קרום ביצה [ברכת אשר]. לעומת גישה זו, יש מי שמפרש את הפסוק כך שמילת השלילה פועלת על שני חלקי המשפט: הנגע איננו עמוק, והוא גם איננו כהה, שכן אם היה כהה ודהוי כבר בראייה הראשונה, הרי שהיה טהור לחלוטין [חזקוני].
בשל מצב ביניים זה, שבו הנגע חלש כעת ואינו מוליד שער לבן, אך עלול להתחזק, להפוך שער ללבן או להתפשט בהמשך, פוסקת התורה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים [רלב"ג, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. הכהן מסגיר את האדם למקום מסוים לצורך מעקב [ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים שבניגוד לנגעי עור רגילים, בנגעים שבאים על גבי שחין ומכווה ישנו רק שבוע הסגר אחד [רד"צ הופמן].